מאמרים

מאמרים מקצועים

מלכודות משאבים והסוד שבגוף

 

לא נוח לי?

 

כאשר משהו לא נוח, מאד לא נוח, אנחנו מחפשים לזה את הפתרון המהיר ביותר. מחפשים לשנות את המצב כך שיהיה נוח ונעים או לכל הפחות שלא יהיה קשה. אי נוחות גופנית היא דוגמא טובה לכך, למשל כאשר רגל מונחת על רגל לאורך זמן רב ונוצר כאב או נימול. מיד עם הופעת הכאב נחפש לשנות את תנוחת הרגליים על מנת להחזיר לעצמנו את החוויה הנעימה או לכל הפחות על מנת לסלק את אי הנוחות מהחוויה שלנו.

 

דבר דומה קורה גם בעולמנו הפנימי. אי נוחות פנימית כמו דאגות, חרדות, כעסים, בדידות, כאב גופני טורדני ולא מוסבר, מתח סביב מערכות יחסים, קשיים בחיי המין, תחושת תקיעות ועוד, דוחפים אותנו לחפש שינוי שיחזיר את השקט למערכת, ואם לא שקט אז לפחות שלא נרגיש את אי הנוחות הפנימית הזו יותר.

 

חוויה של קושי, אי נוחות או מצוקה משמעותיים הם מנוע רב עוצמה של שינוי. הם אלה הדוחפים אותנו לעשות מעשה. אחת האפשרויות העומדות בפנינו היא לפנות לאדם אחר על מנת לקבל עזרה. 

  

לסוגי הבעיות השונות מהם אנשים סובלים ניתנו שמות והגדרות וכן נעשו מאמצים כנים לאורך מאות שנים על מנת להבין את מקורן וסיבות התהוותן. גם תיאוריות ודרכי טיפול שונות נוצרו בחוכמה וביצירתיות מופלאה וזאת על מנת להביא מזור ונחמה.

  

 

סיפור קטן על תשומת לב:

 

כאשר אנחנו שמים לב לדבר מה, הוא מתעצם, מקבל חיים ואף משתנה. זוהי פעולת גומלין בין שניים – בין נותן תשומת הלב ובין זה שמקבל אותה. עצם הפניית תשומת הלב למשהו או מישהו, מכניסה אותו לתוך עולמנו לתוך החוויה שלנו ונותן לו משמעות עבורנו.

 

יתכן שהדבר היה שם תמיד, אבל כאשר שמים אליו לב משהו משתנה. למשל, להפנות את תשומת הלב לאדם אהוב, או לשים לב שאדם מסוים משמעותי בחיינו. דוגמא מוחשית נוספת: קח/י רגע ושים לב לנשימה שלך ברגע זה. היא היית שם גם קודם, היא תמיד שם, אבל משהו קורה לנשימה וגם לתחושה שלנו מייד ברגע שמים אותה במרכז תשומת הלב.

  

אסתר פרנקל, אחת הדמויות המרכזיות בתהליך ההכשרה שלי כמטפל, אהבה לספר את הסיפור הבא על תשומת לב:

 

“באחד הימים בזמן שבא לחצות את הנהר הבחין תשומת לב בגוש בוץ. הוא לקח את הבוץ ונתן לו צורה. במקרה יופיטר עבר במקום ותשומת לב ביקש ממנו שישים נשמה ביצירה הזו. יופיטר נענה לבקשתו של תשומת לב ונתן לה חיים. כאשר תשומת לב ראה את יצירתו חיה הוא רצה לתת לה שם. יופיטר לא הסכים שתשומת לב ייתן את השם כי הוא רצה שהיצור יקרא על שמו.

 

בעודם מתווכחים הגיעה אלת האדמה ורצתה שהיצור יקרא על שמה כיוון שממנה הוא עשוי. כך נכנסו שלושתם לויכוח ללא מוצא ולכן הזמינו את סטורן שיכריע בסוגיה.

 

סטורן אמר: יופיטר נתן את הרוח spirit ליצור, והוא גם יקבל את הרוח בחזרה במות היצור. האדמה נתנה לו את גופו והיא תקבל אותו בחזרה. אבל תשומת לב הוא שיצר את השינוי ולכן היצור יהיה תחת השגחתו כל עוד היצור חי. והשם שניתן ליצור הוא homos שמשמעותו אדם או אדמה דשנה.”

  

עוד על בתשומת הלב ארחיב בהמשך.

  

איכות חייו של אדם הסובל מבעיה רצינית נפגעת באופן משמעותי ביותר. הבעיה ממנה הוא סובל שואבת את כוחות החיים, את כוחות הנפש, היא מעסיקה אותו ולא נותנת מנוח עד אשר ימצא לה פתרון. כל תשומת הלב מופנית או נשאבת אל הבעיה, והאדם מוצא עצמו כלוא בתוך מצוקתו, בתוך המבוך הפנימי שבתוכו.

  

מה עושה המטפל כאשר אדם זה יפנה אליו בבקשה לעזרה?

 

  

איך אני יכול לעזור לך?:

 

מטופל נכנס לקליניקה וחולק עם המטפל את סיבת הגעתו. המטפל שואל את עצמו: מה מביא את האדם הזה לכאן? ממה הוא סובל? מה הן המקורות לבעיה שלו? וכיצד אני יכול לעזור לו לפתור את הבעיה הזו?

 

המטפל הכשיר את עצמו במשך שנים רבות על מנת לתת מענה הולם לשאלות אלה. הוא למד לאפיין ולאבחן סוגים שונים של קלקולים וקשיים פנימיים. הוא חקר את הסיבות להיווצרותם ואת מקורותיהם ההתפתחותיים הסביבתיים או הפיזיים. הוא למד לקרוא להם בשם המקובל לפי הזרם בו התמחה והתנסה באסטרטגיות טיפול שנמצאו היעילות ביותר.

  

המטופל וגם המטפל ממוקדים בבעיה ממנה סובל המטופל. הם מגדירים אותה, לומדים להכיר את מבניה ואת הכוחות הפועלים בה ומניעים אותה. גם הסיבות להתהוותה והרווח המשני נלמדים ומוצאים לאור מדמדומי הנפש.

 

תהליך זה של גילוי, חשיפה והבנת הבעיה הוא הכרחי וחשוב ביותר. אך האם זה מספק? נראה שבמקרים רבים אין די בהבנה ובהכרה זו. לפעמים כאן רובצת לה בשקט מלכודת. “כן, אומרת המטופלת, אני מבינה את כל זה וגם יודעת היום למה זה קורה וגם מתי, אבל זה לא עוזר לי לשנות את התנהגותי או את תחושותיי”. את המשפט הזה שמעתי בצורות שונות מפי מטופלים כה רבים.

 

יתכן שתשומת הלב הרבה הניתנת לבעיה רק מחזקת ומעמיקה את אחיזתה.

 

כאן נשאלת השאלה: האם חסר דבר מה? מה הונח בצד ולא קיבל את תשומת הלב הראויה?

 

 

תראה אותי:

 

בכל הזמנים ובכל התקופות פנו אנשים לעזרתם של רואי נסתרות. הם בקשו לתת מענה לפחדיהם: שיוגד להם מה צופן העתיד וכיצד עליהם לנהוג. הם בקשו להביא הקלה למכאוביהם ולדעת מהו הדבר הנכון ביותר לעשות על מנת שיהיה להם וליקרים להם טוב.

 

אולי, מאחורי השאלות האלה, מאחורי הבקשה הזו של לראות מעבר, נמצאת כמיהה ראשונית ועמוקה – להראות. שיהיה אדם שיוכל לראות את מה שנסתר ממני אבל נמצא בי ובחיי. משהו שנמצא מתחת למחשבות, לקונפליקטים, לקשיים, לרגשות העזים, ולמכאובים. לראות מעבר למה שאני יכול לראות.

 

כאשר אדם אחר מצליח לראות אותי מעבר למה שאני יכול לראות קורה דבר מופלא. בהתחלה מתקיימת בדיקה, כמו דיון פנימי: האם מה שנאמר עלי הוא נכון או לא. לפעמים מתקיים מאבק פנימי בין המחשבה לבין התחושה. אבל הידיעה שדבר מה הוא אמת מתגלה בחוויה הגופנית. התשובה לבדיקה הזו מורגשת כחוויה או תחושה גופנית. זה פשוט מרגיש נכון. למרות שפעמים רבות זה אינו רציונאלי או בלתי נתפס באותו הרגע.

 

ההרגשה הפנימית של “זה נכון מה שנאמר” נמצאת בגוף. ובהמשך להרגשה הזו עולה תחושה טובה. תחושה המקפלת בתוכה תקווה, הקלה ואמונה. משהו עמוק נגלה בעזרת אדם אחר, מישהו רואה את זה, רואה אמת מסוימת שנמצאת בתוכי, בחיי. אם כך, זה נמצא בי ואני מרגיש שזה נכון ואז אולי גם אני אוכל להיות עם זה בקשר, לראות את זה, לדעת את זה.

  

איזו הקלה חווים כשמשהו אומר לך שהכול בסדר, שאתה בסדר, שהדברים עוד יסתדרו.

  

לראות את שנסתר מעיניי המטופל – זהו תפקידו של המטפל או המבקש להקנות עזרה. לראות את המלכודת שהמטופל מתקשה לראות, אבל לא פחות חשוב, לראות את המשאבים והכוחות שנמצאים במטופל.

 

 

השינוי מתחיל במטפל:

 

בתהליך ההכשרה שלנו כמטפלים אנחנו לומדים לעומק כיצד נוצרות מלכודות ומצבים נפשיים, גופניים וחברתיים קשים. מהם המקורות וכיצד אלה באים לידי ביטוי בחיי האדם ובגופו.

 

אולם, תשומת הלב של המטפל היא המפתח. למה המטפל בוחר לתת חיים?

המטפל מחפש לראות מעבר לבעיה. לראות את המשאב, את היופי שנסתר מעבר למילים, את הקסם הייחודי שמאחורי הסיפור או הבעיה.

המטפל שואל את עצמו: מה המיוחד באדם זה? מהו הדבר הייחודי המבקש חיים? מהו השיר הפנימי של אותו אדם המבקש להיות מושר בעולם?

המטפל רואה בעיניו את המטופל ואת התנהגותו. מבין בראשו את הסיבות ואת ההקשרים של הבעיה. אבל יודע בגופו את שמבקש להתגלות במטופל. 

 

תשומת הלב של המטפל מאחדת את המיקוד של החשיבה, את הרגישות של הלב, את הנוכחות בגוף ואת הידיעה שבחוויה העמוקה חסרת המילים. 

 

בעזרת תשומת ליבו, נוגע המטפל ומעיר את המשאבים הנסתרים במטופל ובכך נותן להם הכרה ותוקף. האיכויות שנשכחו מזמן, תיבת האוצר המוסתרת היטב פן יגנבו האוצרות ויעשה בהם שימוש לרעה, ממתינים להתגלות. ממתינים שמישהו ישים אליהם לב, יראה אותם, יכבד אותם, יגן עליהם על מנת שיוכלו לקבל מקום ולהתהוות בחייו, בגופו, בחווייתו.

  

כאשר המטפל שם לב לחלקים אלה, הם מקבלים מקום בליבו ובהווייתו שלו עוד לפני שהמטופל מכיר או נזכר בהם. כך הם מתחילים לחיות בשדה של המטפל ובשלב הבא יפנה המטפל את תשומת ליבו של המטופל לחלקים אלה. ביחד הם יכירו וילמדו איך לטפח אותם ולשלבם בחיי המטופל. תחילה בעולמו הפנימי ולאחר מכן בעולם.  

 

בביוסינתזה אנו מאמינים שיש בו באדם את המשאבים הנחוצים לו על מנת לשנות את מצבו, על מנת שיוכל לפתור את בעיותיו, על מנת שיוכל להגשים את עצמו בעולם.

 

 

לסיכום- מבדידות לחבור:

 

כאשר האדם חווה שהוא נראה, כאשר שמים לב ושמחים עם היופי הייחודי שלו, מתרחש תהליך טבעי של התעצמות וחיבור. חיבור של האדם לעצמו מעבר לקשייו, מעבר לפיצולים ולחלקים בו שאינו אוהב, מאפשר לו להיזכר בחלקים בו אשר זנח, ועולים ומתעצמים כוחותיו כפי שהם נחווים בגוף, בנפש וברוח.

 

זהו תהליך מופלא של גילוי הקורה בעזרתו של אדם אחר ומוביל לתנועה של מימוש, הנאה וקשר.

הסוד שבגוף נשאר כסוד עד אשר הוא מתגלה, בחוויה, בהתנסות, בתהליך של לימוד…

  

החברה מפקידה בידי המטפל את אחד התפקידים היותר משמעותיים: לדאוג לבריאותה. המטפל עושה זאת בעזרת הידע הרב שרכש ובעזרת הכישורים שפיתח בעצמו: לראות את זה העומד מולו על כול חלקיו. לזהות ולהכיר ביופיו, בייחודיותו, ובקסם שבו.

 

המטפל מפריד בין המלכודות מהן סובל המטופל, לבין המשאבים המהותיים בהם הוא ניחן וביחד הם לומדים לשיר את שירו הייחודי של המטופל בעולם.

  

 

על כותב המאמר:

הכותב אובחן כדיסלקט ודיסגרף עם הפרעות קשב וריכוז, בעל נטיות חרדתיות, ונטייה לנרקיסיזם המפצה על דימוי עצמי נמוך. ועוד כהנה וכהנה פתולוגיות שונות. כיום מוצא סיפוק בחיי זוגיות עשירים ומשמעותיים, מהיותו הורה, שמח בפועלו ונהנה לכתוב את הטקסט הזה.

  

מסוקרנים לשמוע עוד?

בואו למפגש התנסות בביוסינתזה ביום פתוח שייערך ב- 28.8

 

למידע נוסף ולהרשמה לחץ כאן:

http://www.broshim.tau.org.il/info.aspx?lid=34

 

 

Read more article
באביב הפרח פורח מעצמו

כמה מילים על אהבה יופי ובריאות בפסיכותרפיה גופנית

הרצאה שניתנה בכנס היסוד של הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית במאי 2013  

 

כשהייתי בן 5 הגיעה לגן אישה עם חצאית מקסי (זה כל מה שיכולתי לראות …). ביקשו מכל הילדים לצאת לחצר ואחר כך קראו לכל אחד בנפרד להיכנס לגן. כשנכנסתי לגן ראיתי שהאישה תלתה על הקיר לוח גדול עם צורת של האות שין בשורות ובכיוונים שונים. היא הזמינה אותי לשבת על כיסא מרוחק ונתנה לי קרטון עם הצורה של האות שין ביד. “תראה עם הקרטון שלך איך נראית הצורה שאליה אני מצביעה על הלוח”. בהתחלה זה היה די קל, למרות שלא ראיתי בברור יכולתי לנחש. אני רגיל לנחש איך הדברים נראים באמת ונראה לי שניחשתי לא רע בכלל. בשורה השנייה או השלישית זה כבר היה הרבה יותר קשה כי הכול נראה לי כמו כתם אחד אפור ולא יכולתי יותר לנחש.

 

“אתה יושב?” שאלה אימא שלי את אבא שלי שהיה במילואים.

“הילד צריך משקפיים… מספר שמונה”.

יכול להיות שהם חשו הקלה מסוימת. עכשיו הם יודעים למה אני קצת שונה. זה בגלל שאני לא רואה טוב.

 

כשהרכיבו לי את המשקפיים בעלות המסגרת השחורה הגדולה (בכל זאת צריך שיהיה משהו שיחזיק את הזכוכיות הגדולות האלה) יכולתי לראות דברים שקודם רק הרגשתי בגוף.

הכתם הירוק הרוטט שנמצא גבוהה על העץ – זה עלים.

התנועה הנעימה הרכה בתוך השמיים האפורים – זה עננים.

הדבר השחור הערמומי והמסוכן שיש בין השיחים – זה חתול.

 

כיוון שלא ראיתי ברור עד גיל זה התפתחה בי יכולת ראייה אחרת. יכולתי לראות דרך הגוף שלי. יכולתי לדעת בגוף שלי מה קורה לאחרים ומה קורה בעולם. לא היה לזה מילים. לא הייתי צריך מילים, זה היה כל כך ברור בתוך הגוף שלי. הגוף שלי היה העיניים שלי. יכולתי לראות בעזרתו את העולם: עצב, שמחה, התרגשות, שקר, שנאה וגם את אלוהים.

 

עכשיו שוב הייתי שונה, הפעם הייתי משקפופר.

 

אולי מסיבה זו ואולי מסיבות נוספות תמיד חשתי עצמי כשונה משאר הילדים. רציתי שיראו אותי, יקבלו אותי בשונותי, הרי יש בי עולם כל כך נפלא, מלא, אמיתי, ועשיר. אבל זה לא הצליח. גם שהיה לי מקום בחברת הילדים יכולתי לדעת מה הם מרגישים ולדעת שהם רואים אותי כאחר, כלא ברור, וזה הפחיד אותם.

 

חיפשתי דרך אחרת על מנת להרגיש חלק. רציתי להתאים את עצמי לסביבה שאותה לא בדיוק הבנתי. כך זנחתי חלקים בי על מנת לא להיות כל כך שונה ומצאתי את עצמי חלש יותר ופגיע יותר. לפעמים יכולתי לחוש את עצמי חזק מאד מאחר ואני יודע מה שהאחרים לא יודעים. אני יכול לראות תמונות מורכבות של אנשים ושל מצבים חברתיים.

 

כשבגרתי יצאתי למסע חיפושים. נסעתי למקומות רחוקים, לתרבויות שונות, בקרתי מורים ודרכים רוחניות, הלכתי לטיפולים והשתתפתי בסדנאות. לא ידעתי מה אני מחפש בדיוק אבל היה לי ברור שיש בי דחף אז למצוא.

בחיפושיי פגשתי אנשים יפים בעלי לב רחב ואוהב שניסו לעזור לי. הם סיפרו לי במילים וגם בצורות אחרות על אמת עמוקה. וגם מה אני צריך לעשות על מנת למצוא אותה. תאמינו או לא עשיתי את רוב מה שהם אמרו. לפחות ניסיתי.

היום נראה לי שהייתי כל כך מנותק ושהדבר שחיפשתי הייה כל הזמן מוצפן נסתר עמוק בתוכי. זאת אינה אמת רוחנית או תיאוריה פסיכולוגית. חיפשתי אותי.

 

בביוסינתזה אנחנו מסתכלים על שני קטבים על פני אותו ציר של התנהגות הגנתית. במקרה זה ההגנה היא כנגד הכאב שבבדידות והנפרדות ואולי גם הנטישה והבוז.

קוטב אחד מציעה פתרון בעזרת נוקשות שרירית של שרירי השלד, נוקשות של הלב וכיסוי של רגשות מעודנים, תנועה החוצה אל מעל האחר אל מעל האנשים: כיצד הם יכולים להיות עבורי, כיצד אוכל להיעזר בהם על מנת להגשים את עצמי ולהרגיש בעל משמעות.

הקוטב השני מציעה עמדה חלשה, קורבנית. טונוס שרירי נמוך, אין מקום לתחושות של כוח ועוצמה. במקום זאת יש תנועה אל מתחת לאנשים אל מתחת לאדמה. כה חלש שמישהו חייב לבוא ולעזור. כך אוכל להרגיש שאכפת ממני ובכך תהיה לי משמעות.

 

שני הקטבים האלה, שתי העמדות הנפשיות גופניות האלה המנוגדות לכאורה מציעות הגנה מפני התחושות הפנימיות הלא נעימות. עם זאת הן מאפשרות את פיתוחם של יכולות וקישורים מיוחדים: קישורי פיתוי והקסמה, חוכמה וחדות מחשבה, ראייה אסטרטגית עמוקה, ויכולת תנועה ומנהיגות במרחבים חברתיים. מצד שני מתפתחות איכויות של רגישות, הכלה עומק רגשי וחיי נפש עשירים ועוד.

 

על ציר זה ניתן למצוא נקודה נוספת, היא נקודת האמצע. נקודה זו מזמינה קשר ישיר אל מהותנו, אל ליבנו אל קבלה עצמית של מה ומי שאנחנו עם מגוון הרבדים ההגנתיים, הכואבים, והמהותיים. זוהי דרך הלב הרואה את התמונה המלאה של סיפור חיינו ושמה אותנו אחד עם העולם. דרך הלב ניתן לחוש בחיבור לעצמנו ואל האחר, ויותר מכך ניתן לקבל ולשמוח במי שאנחנו. האישור שמתקבל הוא מרובד עמוק שבתוכנו. ההכרה והמשמעות הם שלנו את עצמנו, מתחת לשכבות הכאב והנפרדות.

 

 אני חולק איתכם היום פרק מהסיפור האישי שלי כמו מטאפורה לסיפור התפתחותה של הפסיכותרפיה הגופנית.

אנחנו יודעים שמה שאנחנו עושים והאופן בו בחרנו להכשיר את עצמנו ולטפל הוא אופן נכון ומדיוק עבורנו. אנחנו חווים את זה בשיעורים וגם בקליניקה. עם זאת עולה הצורך בהכרה והרצון להתקבל ולהיות חלק מהעולם הטיפולי הממוסד. יתכן והפסיכותרפיה הגופנית נודתה אל מחוץ לחברה המקצועית.

הצורך להרגיש שייכים, משמעותיים, ובעלי ערך מניע אותנו כגוף מקצועי, בין שני הקטבים. באחד יש תחושות של חוסר ביטחון ונחיתות מסוימות. קושי מסוים לתאר ולהגדיר בצורה ברורה, נינוחה ומחוברת את מה שאנחנו עושים.

מצד שני, לפעמים עולות בנו תחושות שמה שאנחנו עושים הוא הוא הדבר הנכון ביותר ושצורות אחרות של תרפיה המשאירות את הגוף מחוץ לחדר הטיפולים עושות עוול למטופל ואינן שלימות.

ובאוויר מרחפת השאלה: האם אנחנו מחפשים להיות כמו ולהתאים את אופני ההכשרה ואת אופני ההסתכלות שלנו למקובל בתחום הטיפולי או שמה נשאר יחודיים, שונים, ואולי אפילו להוות אלטרנטיבה.

 

אני מבקש להזמין אתכם לראות את היופי של המקצוע שלנו, את קסם הריפוי שעולה באופן ספונטני מהגוף של המטופל וגם מגופו של המטפל, את הפלא שמתרחש בכיתות הלימוד ובקליניקה.

לשמוח ביופי הזה זה בריאות.

 

בריאות להבנתי מקורה בשורש ברא – בריאות מקיימת כאשר האדם יכול לברוא בחייו את משאלות ליבו כפי שהוא כמה מרבדיו העמוקים ביותר.

בריאות זאת מולידה רגש עמוק של אהבה פשוטה, שמחה פשוטה: לחיים, להיסטוריה שלי, לאדם לאחר, לעשייה המקצועית, למטופלים.

אני מציעה לאמץ עמדה פנימית זו בדרכנו כאנשי מקצוע יעודיים, כקהילה וכארגון מקצועי.

 

לחלק שלי בערב זה קראתי: באביב הפרח פורח מעצמו. זהו משחק עם משפט זן עתיק: “באביב העשב גדל מעצמו”. כך הם פני הדברים, פשוטים כפי שהם.

לא משנה מה יעשה הגנן, הפרח תמיד יניץ בזמן ובמקום שלו. כך גם ריפוי הוא תהליך ספונטני המתרחש מעצמו. לפעמים הוא קורה ולפעמים לא. המטפל יודע שעליו לנסות ולאפשר את התנאים המתאימים להופעתו של הריפוי במרחב הטיפולי.

להבנתי, תנאי אחד הכרחי לכך הוא – אהבה.

לראות, להתרגש ולשמוח ביופי הייחודי של המטופל. יופי שלפעמים המטופל עצמו עדיין לא רואה. זה אשר מסתתר מתחת לשכבות של שמירה והגנה, מאחורי אין ספור מילים, מתחת לרגשות כואבים ולתחושות גוף קשות.

יחד עם זאת, להוקיר את כל החלקים שבו. היופי ניכר גם באותם מנגנוניי הגנה שאיפשרו את פיתוחם של יכולות וכישורים ייחודיים.

אהבתו המאשרת של המטפל מקדמת את האהבה המאשרת הפנימית של המטופל.

 

כשדיוויד בואדלה, מיסד הביוסינתזה, איבד את ביתו והיה שרוי באבל עמוק, התקשר אליו חברו הקרוב סטנלי קלמן ובשיחתם יעץ לו לשים את זכרונה של ביתו כפרח בליבו, לגדל ולטפח אותו.

 

אהבה שמה את הכול יחד. מבלי להוציא או להוקיע שום חלק. כפי שלכל אדם יש מקום כך גם לכל חלק באדם יש מקום, חשיבות ויופי.  

Read more article
פסיכותרפיה גופנית - מסע בגלגל ההיסטוריה

פסיכותרפיה גופנית מבוססת על המסורת ההוליסטית לפיה גוף ונפש קשורים ומתבטאים זה בזה. מקורותיה של גישה זו לוקחים אותנו אל עיקרון הקטרזיס בתאטרון ובתרפיה ביוון העתיקה, דרך אבי ההיפנוזה, אל יסודות הפסיכותרפיה לקראת סיומה של המאה ה-19 ותחילתה של המאה ה-20. מזמן זה ועד היום נחקרת ומתפתחת הפסיכולוגיה הגופנית הרואה את הגוף כחלק בלתי נפרד של האישיות וכמפתח מרכזי בשער הטיפול והריפוי. התפתחותה של הפסיכואנליזה שמקורה במדעי הגוף הובילה למרבה ההפתעה את הזרם הפסיכולוגי המרכזי אל הצורה המילולית של הטיפול הפסיכולוגי המסורתי. ד”ר פרויד וממשיכיו השאירו את הגוף מחוץ לפסיכותרפיה. במהלך המאה ה-20 נחקרו והתפתחו צורות שונות של פסיכותרפיה גופנית. התרפיה הוגטטיבית של וילהלם רייך- אבי הפסיכותרפיה הגופנית המודרנית, ממנה צמחו הביואנרגטיקה, הפסיכולוגיה הפסיכודינאמית והביוסינתזה כמו גם צורות טיפול נוספות הממזגות את מימדי הגוף והנפש בעבודתן. כל אלה מקבלות היום יותר ויותר מקום מרכזי בחברה ובקהילות המקצועיות בתחום הטיפול והריפוי כמו גם הכרה ממסדית.

 

בהתיישבי לחקור ולתאר את הסיפור ההיסטורי שלפסיכותרפיה גופנית מצאתי את עצמי משוטטת במחוזות קדומים, מהרהרת בצורות ריפוי ששילבו כמקשה אחת היבטים גופניים נפשיים ורוחניים. בתוך כך הבנתי יותר ויותר כי עלייתה של הפסיכותרפיה הגופנית היא חלק ממהפכה המתרחשת בעידן שלנו, בו הקשר העמוק בין גוף ונפש מתגלה ומתגשם מחדש בתחום הטיפול והריפוי.

העוסקים בריפוי בעולם העתיק היו בעלי סגולה כגון שמאנים, רופאי אליל, נביאים וכהני דת. אופן הריפוי שילב פעולה בעולם הפיזי כגון ריקוד, מגע, ברכה, תפילה או שירה וכן כוונה רוחנית. שדה הרפואה, התופעות המאגיות והאמונה הדתית היו שלובים האחד בשני. עם התפתחות המדע הקלאסי במאה ה-17 השכל הפך יותר ויותר מרכזי בתפיסת העולם המערבית עד כדי האמונה כי השכל מכונן את הקיום האנושי, כדברי הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט “אני חושב משמע אני קיים”. הרעיון  הדואלי בדבר הנפש המופרדת מן הגוף עיצב במידה רבה את הדרך בה ניגשה הרפואה המערבית למחקר ולטיפול במחלות. הדואליזם השפיע גם על דרכה של הפסיכולוגיה שהתגבשה כמדע צעיר לקראת תחילתה ובמהלכה של המאה ה- 20. הפסיכותרפיה הגופנית מתפתחת גם היא כבר למעלה ממאה שנה. גישה טיפולית זו מעוגנת במסורת ההוליסטית לפיה גוף ונפש קשורים ומתבטאים זה בזה, ומתייחסת בתהליך הטיפולי למישורים בלתי נפרדים אלו בו זמנית. ה’ביוסינתזה’ מייצגת שיטה מרכזית מוכרת בתחום הפסיכותרפיה הגופנית. ד”ר דיוויד בואדלה, מייסד הביוסינתזה, חקר את המקורות ההיסטוריים מהם צמחה וניזונה פסיכותרפיה גופנית בכלל וביוסינתזה בפרט. בהתבסס על מחקרו, מאמר זה מציג מרכיבים עיקריים בהתפתחות הפסיכותרפיה הגופנית והביוסינתזה.

בטרם נצא למסע, אדגיש כי מאמר זה מתאר תמונה מסוימת בלבד, המדגישה היבטים של איחוד, פיצול ומיזוג בתהליך ההיסטורי.  מעבר למתואר בדפים אלה, לקחו חלק בהתפתחות הפסיכותרפיה הגופנית דמויות משמעותיות רבות נוספות כמו גם התפתחויות וגישות טיפוליות אחרות הקשורות וכלולות בשטח זה (הפניה אל הביבליוגרפיה 7 ו-10).

אחל את המסע אל מקורות הפסיכותרפיה הגופנית בימיה של יוון העתיקה. זה הזמן בו נולדה הפילוסופיה המערבית ותורת הלוגיקה. זה המקום בו השכל הפך ליסוד מקודש בפני עצמו בהכרה המודעת, ובו התרקם הדיון המודע בקשר בין גוף ונפש.

 

תיאוריה הרמוניה ותרפיה ביוון העתיקה (1)

מקורה של המילה הוליזם במילה היוונית ολoς, שפירושה שלם או כולל. על פי הראיה ההוליסטית כל דבר בעולם, גשמי או רוחני, הוא שלם ובאותה המידה הוא חלק ממשהו גדול ממנו. באופן זה מתקיים קשר יצירתי בין כל הדברים.

הדיון בקשר שבין גוף ונפש התרחש ביוון העתיקה כבר לפני 2500 שנה, במקביל להתרחשות ההארה של הבודהא ותובנותיו בדבר ריפוי הסבל האנושי. דמות מרכזית שהטביעה את חותמה בהקשר זה הוא הפילוסוף והמתמטיקאי היווני הנודע פיתגורס Pytagoras (496-582 לפני הספירה). פיתגורס הבין את היקום כתופעה הוליסטית. פיתגורס שראה את המספרים כמציאות ראשונית סימבולית, הכיר בקשר בין המרכיבים השונים של היקום. הוא האמין ולימד כי האדם והטבע קשורים ומשפיעים זה על זה, כי גוף ונפש אינם נפרדים, כי דת ומדע הן שתי דרכים להבין את אותה המציאות.

4 ענפים מרכזיים בפילוסופיה של פיתגורס: 1- הרמוניה (harmonia): להיות במצב של איחוד עם הכוח האלוהי, אשר בהמשך נודעה כtheosis  – אחדות עם אלוהים; 2- תאוריה ( theoria ): קשורה להתבוננות בטבע- לראות בבהירות אל תוך התבניות שבטבע; 3- מנהג (praxis): טיפוח התרגול האתי בחיי היומיום כלפי בני אדם אחרים, בעלי חיים, צמחים וכלפי עצמי; 4- תרפיה  (therapeia) גישות של עזרה לאנשים שיצאו מאיזון לחזור ולהיות בקשר עם ההרמוניה והשלום הנפשי.

פיתגורס תאר חלוקה של הנפש ושל המורפולוגיה של הגוף לשלושה היבטים אנושיים, כך שלכל הבט קיים בהתאמה ביטוי גופני. האחד- חלק רציונאלי הקשור לאזור הראש,  השני- חלק של מוכנות, רצון ואומץ הקשור באזור הלב, והשלישי- החלק הרגשי הקשור באזור הבטן. הוא התייחס גם לחלק רביעי, הקשור באזור המיני, כמייצר אנרגיה בגוף. ההפרעות הנפשיות, לפי פיתגורס, הן תוצאה של היפרדות בין החלקים השונים של הנשמה ואילו איחוד החלקים הוא מקור לשלווה ולהרמוניה פנימית של האדם.

עיקרון הקתרזיס catharsis , שהיה עיקרון מוביל בדרמה היוונית היווה חלק מהותי בתרפיה הפיתגוראית. הקתרזיס כעיקרון של טיהור התייחס לשחרור רעלים בין אם הם פיזיים, רגשיים, שכליים או רוחניים. פיתגורס השתמש במוסיקה בעלת תדרים ומאפיינים משתנים, בריקוד בעל מקצבים וטמפרמנטים שונים, ובהבעה רגשית על מנת לאפשר מצבים עמוקים של הרמוניה. הוא תפס את הגוף כסוג של כלי מוסיקאלי כשלכל מיתר דרוש האיזון המתאים בין קטבים כגון גבוה ונמוך, חם וקר, רטוב ויבש. עם התנועות ההבעתיות הקתרטיות של הריקוד, השתמשו במוסיקה כדי להשפיע על הטונוס השרירי ולאזן אותו מחדש. הריפוי כולו נתפס כתהליך של כיוונון מחדש (אוטוניה eutonia). הפיתגוראים השתמשו במגע דרך הנחת ידיים (chiropraxis) כחלק מתהליך האיזון בתרפיה. מטרת הלימוד הפיתגוראי היתה ‘לראות מעבר’ (metanoia)  להעמיק את תחושת המשמעות והתכלית ואת הקשר עם המציאות. התרפיסטים הפיתגוראים היו  האבות המייסדים של  therapeutae’ קהילה של מרפאים ומורים באלכסנדריה שהושפעו גם ממורים בודהיסטים, כמאתיים שנה לאחר פיתגורס.

 

מיוון העתיקה אל המסורת של מסמר – גשרים בין גוף נפש ורוח(2)

מסורת הריפוי הפיתגוריאנית ביוון העתיקה נתנה השראה להיפוקראטס Hypocrates . היפוקראטס- רופא יווני הנחשב ל”אבי הרפואה המערבית” ומחבר שבועת הרופאים (460 – 377 לפנה”ס), האמין בקיומו של כוח ריפוי בטבע ובאדם. הוא סבר כי ניתן לעורר כוח זה ולתמוך בו באמצעים שונים הכוללים מגע בהנחת ידיים. המסורת הפיתגוראית נשמרה למעלה מאלף שנה, עד המאה השישית לספירה ע”י הנאו-אפלטונים, וע”י ההרמטיים במאה ה-15* (המסורת ההרמטית היא מסורת פילוסופית רוחנית עתיקה שמקורה ביוון ובמצריים במאה ה-2 לספירה. הטקסטים המרכזיים של מסורת זו הקרויים The Corpus Hermeticum אבדו למערב והתגלו מחדש על ידי מלומדים איטלקים במאה ה-15. כתבים אלו השפיעו עמוקות על המחשבה והתרבות של הרנסנס)  והופיעה שוב באירופה, ברבע האחרון של המאה ה-18 דרך עבודתו של הרופא הוינאי פרנץ אנטון מסמר  Franz Anton Mesmer  (1734-1815).

מסמר טיפל בהצלחה מרשימה בסימפטומים פיזיים של מה שאנו מכנים כיום סימפטומים פסיכוסומאטיים.

הוא סבר שהגוף מכיל נוזל מגנטי בעל קטבים וזרימה, אותו כינה אש החיים. ההתנהלות של נוזל זה משפיעה על הטעינה והפריקה ועל החיוניות והבריאות של האדם. הטיפול שפיתח היה אמור להשפיע על הנוזל כך שינוע בחופשיות. בעבודתו השתמש מסמר בתחילה במגנטים אולם מהר מאד עבר להשתמש בידיו ובגופו. הוא עבד עם מה שמכונה בביוסינטזה “ארבעת ערוצי הקשר העיקריים”: ידיים, רגליים, עיניים וקול. הוא נהג לשבת מול המטופל וליצור קשר עין ישיר ואינטנסיבי. כדי להשפיע על זרימת האנרגיה בגופו של המטופל הוא הניח את ידיו על גופו, וכן עבד על הגוף ממרחק. בתהליך הריפוי היו מתרחשות אצל המטופל עוויתות קלות ורעידות עצביות לא רצוניות, שלאחריהן חווה מנוחה עמוקה. למעשה הדבר שאיתו עבדו מסמר וממשיכיו ידוע כבר אלפי שנים. ההינדים קראו לזה פראנה, הסינים קראו לזה צ’י, רייך קרא לזה אנרגיית האורגון.הטיפול של מסמר התפתח במספר כיוונים ומהווה מקור למסורות תרפוטיות חשובות בהיסטוריה של פסיכותרפיה גופנית. כיוון אחד הוא מה שהיינו מכנים היום תרפיה קטארטית: התעוררות הסימפטומים בטיפול עוברת טרנספורמציה דינאמית הן דרך רעידות גופניות והן דרך ביטוי רגשי כמו בכי ועוד. בתהליך זה הכאב שהודחק בא לידי ביטוי פיזי ורגשי שלאחריו הסמפטומים נעלמים. בואדלה מתאר צורה זו כגרסה של המאה ה-18 לתרפיה הפרימאלית של ארתור ז’אנוב.

התפתחות נוספת הובילה ליצירת ההיפנותרפיה. פיתוח זה החל לאחר שפויסגור, מממשיכיו של מסמר, פגש בעבודתו מטופל שהיה נכנס ספונטאנית למצב מיוחד של שינה עירה. במצב זה חשף מידע וגישות רגשיות שלא היו נגישות לו בתודעה של עירות רגילה. כך החלה החקירה הראשונה של ה”תת מודע”. זו הייתה ההתנסות הראשונה בהיפנותרפיה, והתחלה של דרך ארוכה שהובילה לשימוש הפרוידיאני בזרם התודעה כדרך להקשיב לתת  מודע, מבלי להשתמש במצב ההיפנוטי.

כמו כן מסמר וממשיכיו התייחסו ברצינות רבה למערכת היחסים בין המטפל למטופל. הוא טען כי על מנת לאפשר את הזרימה החופשית מגוף אחד לאחר חיוני שהם יהדהדו האחד עם השני. האמפטיה היתה במרכז הטיפול המגנטי בתוך יצירה של קשרים רגשיים עמוקים בין המטפל והמטופל. עם החקירה של הרגשות הקיימים בקשר הטיפולי, החלה להתפתח ההבנה לגבי הטבע התרפויטי של העברה והעברה נגדית בטיפול.

מורשתו של מסמר שבמרכזה הטיפול האנרגטי ככלי מרכזי לריפוי, למעשה יצרה גשר בין המימד הגופני, המימד הנפשי והמימד הרוחני, והניחה שורשים לפסיכותרפיה בכלל ולפסיכותרפיה הגופנית בפרט.

 

מטיפול בהיפנוזה אל הפסיכותרפיה (3)

במילה פסיכותרפיה השתמש לראשונה היפוליט ברנהיים( Hippolyte Bernheim ) ב-1891. ברנהיים  ייסד שיטה של סוגסטיה שמקורותיה במסורת ההיפנוטית המוקדמת, ולימד תהליך הקרוי-ideo-dynamism – שהתייחס לקשר בין דימויים פנימיים  לתנועה, בין רעיון לפעולה הגשמית. באותה תקופה ויליאם ג’יימס (William James ) שפרסם את ‘עקרונות הפסיכולוגיה (1890), חקר את היחסים שבין רעיון,תנועה והרגשה. ג’יימס הושפע מצרלס דארווין(Charles Darwin ), שפרסם ב-1872 את ספרו הקלאסי “הביטוי הרגשי באדם ובחיות” והראה את הקשר בין גישות ותנוחות גופניות לרגשות. יחד עם לנג       (Lang)יצר ג’יימס תאוריה על רגש- תוך לימוד התבניות המוטוריות והעצביות הקשורות ברגשות. כל אלו  הראו כיצד גוף ונפש הם בלתי נפרדים ומערבים האחד את השני בתהליכיהם.

צ’רלס ריכט (Charles Richet ) ביולוג זוכה פרס נובל  שהתעניין בלימוד פאראפסיכולוגיה, שכנע את הנוירולוג המפורסם ז’אן פול שרקו   (Jean-Paul    Charcot)לחקור את תחום ההיפנוזה. ב-1882 שרקו הציג מחקר לאקדמיה הצרפתית למדעים, שבו הקשר בין גוף ונפש כפי שנמצא במצבים היפנוטיים ובסימפטומים היסטריים, התקבל לראשונה ברצינות על ידי הקהילה המדעית אשר דחתה ממצאים דומים שהתגלו על ידי פרנץ מסמר 100 שנה מוקדם יותר.

ב-1885 שרקו ייסד מעבדה למחקר פיזיולוגי-פסיכולוגי בתוך בית החולים סלפטריאר Salpetriere בפריז. ב-1890 הוא מינה כמנהל את הפרופסור הצעיר לפסיכולוגיה – פייר ז’אנה (Pierre Janet) .

 

פייר ז’אנה – הפסיכותרפיסט הגופני הראשון (3)

“פסיכולוגיה גופנית חדשה מחליפה את התפיסה של האישיות כנשמה מטאפיזית. האישיות אינה נמצאת בנשמה אלא נמצאת בגוף. כשאתה הופך מודע לגוף שלך אז אתה מגלה את אישיותך… אנו חשים את גופינו, את עורנו, את חומו של הגוף, אנו חשים את האיברים הפנימיים והארגון הזה של תחושות הקשורות בגופינו מעניק לנו את אישיותנו. המאפיינים של האישיות, אחדות, זהות, פיצול, נובעות מהמאפיינים של הגוף…אין זה אפשרי לקדם את המחקר של האישיות מבלי להבין תחילה את האופי של גופינו. בניסיוננו לשנות התנהגותו של אדם, איננו יכולים לעשות הפרדה רדיקאלית בין מה שהוא פיזי למה שהוא מנטאלי… פסיכולוגיה אינה תחום עצמאי ונפרד מפיזיולוגיה, אלא דורשת התייחסות פיזית יותר מעודנת ומעמיקה. …פסיכותרפיה היא קבוצה של תהליכים תרפויטיים מסוגים שונים, שהם גם פיזיים וגם מנטאליים.” (ז’אנה 1929)

החוקר הצרפתי פייר ז’אנה (1859-1947) ביסס את הגישה הגופנית-נפשית ביחס לרגשות. לאחר שהשלים שני ספרים אודות טבע ההיסטריה והטיפול בה. הוא ערך יחד עם ריכט, במעבדה של שרקו בביה’ח סלפטריאר, מחקרים מפורטים על תבניות נשימה בנוירוזות.  ממצאיו היו התובנות הראשונות אודות החסימה הסרעפתית שוילהלם רייך, 40 שנה לאחר מכן זיהה כמכניזם המרכזי בכל נוירוזה,  וכן אודות תבניות של היפרוונטילציה והיפווונטילציה המובנות בכלפסיכותרפיה גופנית כדרכים המשבשות את הקשר הרגשי של האדם עם האחרים ועם עצמו. כמו כן חקר ז’אנה ומצא קשרים בין הטונוס השרירי, חילוף החומרים, תפקוד הלב וכלי הדם ולחץ הדם ובין האיזון הרגשי. הוא התייחס במחקריו ובעבודתו גם לאיכויות של ראיה ושמיעה ביחס לפעילות הרגשית.

ז’אנה פיתח תאוריה ביחס לבטן והמעיים בנוירוזה. הוא מתאר את הקשר האינטימי בין תפקוד המעיים לבין הגישות הרגשיות בהבעה. זאת בדומה לתאוריה שמפתחת גרדה בויסן (Gerda Boysen), מייסדת הפסיכודינמיקה כ-80 שנה מאוחר יותר (יפורט בהמשך). הוא השתמש גם במגע ועיסוי כאמצעי תקשורת לא מילולי עם הקליינט, לפיתוח מודעות תחושתית גופנית המאפשרת שחרור מתח שרירי-רגשי וריפוי.

ז’אנה הדגיש את החשיבות שיש בעבודה עם הגוף במיוחד עבור מטופלים שעברו טראומה. הוא הבין כי תנועה ומודעות הם בלתי נפרדים. בהתייחסו לתנועה והתכוונות הוא הבין סמפטומים נוירוטים כתוצאה של אי התאמה בתנועה, כאשר הרגש בא במקום תנועה בלתי מתאימה.

התהליך הפסיכותרפוטי שילב לימוד מחדש של התנועה. מעבר להבנה של ברנהיים בעיקרון האידאו-דינאמי כי רעיונות מתבטאים דרך תנועה, וכי כוונות משתקפות בגישות המוטוריות (כפי שדרווין הראה שני דורות קודם), ז’אנה תאר איך מתוך פעולה ותנועה חדשה מודעות ודימויים חדשים יכולים להתפתח. הוא עבד עם המטופלים באופן אקטיבי ולא רק בתנוחת שכיבה, למשל עם הנעה של הזרועות כמו גם בלימוד מחדש של יציבה והליכה.

ז’אנה האמין בשימוש בעבודה התנועתית לפיתוח מיומנויות התפתחותיות בסיסיות, אצל מטופלים בעלי חסכים מוקדמים (למשל  מטופלים גבוליים borderline ), המובנות היום כמרכזיות לבנייה של האגו.

ז’אנה ראה את הפתולוגות הנפשיות כתוצאה של שתי נטיות אותן כינה אסטניה (asthenia) חסך בכוח פסיכולוגי, והיפוטוניה  (hypotonia) (טונוס שרירי נמוך). הוא כתב: “…. כל פעולה אפילו הקטנה והאיטית ביותר דורשת טעינה מסוימת”. לטעינה זו קרא מאוחר יותר פרויד- קטקסיס  cathexis ורייך למד אותה כתהליכים אנרגטיים ברקמות הגוף. האנאליזה הפסיכולוגית על פי ז’אנה הינה תהליך נפשי גופני שבתכליתו ליצור סינתזה בין מצבים וחלקים מפוצלים באדם הנוירוטי. בעוד האסטניה וההיפוטוניה קשורות במצבים רגרסיבים, הרי שהסינתזה קשורה בפרוגרסיה לרמות של אינטגרציה ואחדות.

עבודתו של ז’אנה הקדימה את עבודתו של פרויד והשפיעה עליו כמו גם על גישות פסיכולוגיות מרכזיות ועל דור שלם של פסיכולוגים כמו  אדלר, יונג ופיאז’ה.  בואדלה מכנה את ז’אנה ‘הפסיכותרפיסט הראשון’, כמו גם ‘הסבא של הפסיכותרפיה הגופנית’.

 

לידתה של הפסיכואנליזה

זיגמונד פרויד(Sigmond Freud) ועמיתו ג’וזף ברויאר (Josef Breuer) היו מדענים ורופאים שהתעניינו בעבודתו של מסמר, למדו מברנהיים  והתבססו במחקרם על ממצאיו של ז’אנה. פרויד וברויאר מתייחסים לעבודתו של ז’אנה בספרם ‘מחקרים על היסטריה’ מ-1895. מחקרו של ז’אנה בריפוי באמצעות קטרזיס כאמצעי לשחרור סימפטומים נוירוטיים, מופיע כ-7 שנים לפני הטיפול הקטרטי הראשון עליו דיווחו פרויד וברויאר ב-1893, שהיה הצעד הראשון לקראת פיתוחו של הטיפול הפסיכואנליטי (3).

פרויד פיתח ושינה את התיאוריה שלו בהתמדה, עד אחרית ימיו, אולם בבסיס עבודתו מונחת ההנחה בדבר  הקשר שבין סימפטומים פיזיים היסטריים לבין חוויות רגשיות טראומטיות (מודחקות), הקשר בין גוף ונפש. תיאוריתהאינסטינקט המוקדמת של פרויד עסקה ביסוד הליבידו- אנרגיית החיים ומקור הדחפים ובהתנהלות האנרגטית של הנוירוזה. תחילתה של הפסיכואנליזה במדע הרפואה ובעיקר בפסיכיאטריה ובנוירולוגיה. ניתן להניח כי פרויד צפה שהפסיכואנליזה תהיה תורה המבוססת על מדע הביולוגיה. ואמנם הוא תאר את האגו כבעל בסיס גופני: “האגו נגזר ללא ספק מתחושות הגוף, בעיקר מאלה העולות מפני השטח של הגוף. לפיכך האגו הוא למעשה השלכה מנטאלית של פני השטח של הגוף” (פרויד, 1923). ההבנה בדבר חשיבות המימד הגופני בהתפתחות האישיות, עומדת בבסיס העבודה התרפויטית בפסיכותרפיה גופנית.

היעד של הטיפול הפסיכואנליטי היה קשור באיחוד ובאינטגרציה. מפגש בין תכנים של ה’לא-מודע’ לבין ה’מודע’. החלוקה המשולשת של התודעה ל’איד’, ‘אגו’ ו’סופר אגו’ מקבילה במובנים רבים לחלוקה עפ’י הביוסינטזה לשלושה זרמי חיים- רגש, פעולה והכרה. אותה ההבנה כי פיצול מוביל לצורות של נוירוזה וההכרה בצורך באינטגרציה לשם בריאות- משותף לבסיס התיאוריה בפסיכואנליזה ובביוסינטזה, כמו גם בכל שיטות הטיפול המודרניות העוסקות ברגשות(4).

לאחר שדרכם של ברויאר ופרויד התפצלה, עבר פרויד לעבוד עם סימבוליזציה מילולית של רגשות עמוקים. גישתו של פרויד שהפכה לזרם המרכזי בפסיכולוגיה, התגבשה לכדי שיטה שצורתה כוללת דיבור בלבד. הריפוי בדיבור מכיל בחובו את המימד הפיזי – קולי, אך מתעלם מצורות תקשורת שאינן מילוליות.

עם השנים הלכה והתרחקה הפסיכואנליזה מהתחום הביולוגי. פרויד התייחס להשפעה שיכולה להיות לנפש על הגוף, אך לא להשפעה ההפוכה ולא לעבודה הישירה עם הגוף. פרויד וממשיכיו השאירו את הגוף מחוץ לפסיכותרפיה, כמשהו אורגאני וחומרי המתאים יותר לתחום הפסיכיאטרי. הטיפול הפסיכואנליטי המסורתי הוציא גם את קשר העין בין המטפל והמטופל אל מחוץ לקשר הטיפולי, כאשר הפסיכואנליטיקן יושב מאחורי המטופל השוכב על הספה. נאמר על פרויד שבחר בתנוחה זו כי היה נבוך מדי מקשר עין ישיר. נראה שהימנעות זו שלא אפשרה למטפל אף לראות את גופו של המטופל, מייצגת באופן סימבולי תופעה חברתית, תרבותית ודתית של פחד ממפגש עם הגוף כמפגש עם תחום אפל של יצרים כמקור הרע שבאדם.

השפעה מרכזית נוספת הייתה השאיפה המדעית של חוקרי ומעצבי הפסיכולוגיה. התפיסה של פרויד הייתה כשל מדען השואף לגלות את האמת העובדתית והמדעית בחשיפת הלא מודע. מטרת הטיפול הפרוידיאני הייתה לפתור את הקונפליקטים הלא מודעים של המטופל ולהפוך אותם לתפיסה רציונאלית מודעת, ובדרך זו להביא להסתגלות חברתית נורמטיבית טובה יותר. גישה זו התאימה לתפיסה של הפוזיטיביזם הלוגי שהשפיעה על החשיבה בתחילת המאה ה-20. הנטייה המדעית רק הלכה והתחזקה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. הפסיכולוגיה כמדע צעיר עסקה יותר ויותר בכיוון מנטאליומכניסטי. אפשר לראות כיוון זה בשיאו בהתפתחות הביהיויוריזם. זרםפסיכולוגי זה עסק רק בהתנהגות האדם הניתנת לצפייה והתייחס רק למדדים הניתנים להוכחה והפרכה בניסוי מדעי בתקופה זו.  הפסיכולוגיה הביהיויוריסטית, הייתה באמצע המאה ה-20 הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה.

 

תאוריית יחסי אובייקט והמסורת הפסיכודינמית

המסורת הפסיכודינמית נוצרה מפיתוח התיאוריה של פרויד. בטיפול הפסיכודינמי המטפל והמטופל יושבים זה מול זה פנים מול פנים. השינוי אינו רק בארגון שונה של חדר הטיפולים אלא בתפיסה. בעוד פרויד תפס את המטפל כניטראליואנונימי ביחסים הטיפוליים, על מנת לאפשר עבודה על החלק ה”תוך-אישי” של המטופל, סברו ממשיכיו שיש להתייחס ליחסים הנוצרים בין המטפל למטופל הן בפני עצמם והן כמשקפים את יחסיו הראשוניים עם אימו ו/או הוריו ואת יחסיו הבינאישיים ככלל.

מלאני קליין (1882-1960) הייתה תלמידתם של פרויד ושל שנדור פרנצי (Sandor Ferenczi)1873-1933) ) (שהיה עמית קרוב של רייך). היא הייתה הראשונה שהתייחסה לתפקיד האובייקט בהתפתחות והבינה את ההשפעה המרכזית שיש ליחסים המוקדמים של התינוק עם הדמות המטפלת על התפתחות האישיות. למעשה היא סללה את הדרך לתיאוריות יחסי האובייקט כולן, ולטכניקה הטיפולית המתמקדת בהעברה ובהעברה נגדית כאבני היסוד של הטיפול (5).

ההבנה של המדע המודרני כי ‘אין מאורע שניתן לבחון אותו ללא ההקשר בו הוא מופיע’ מתגלמת גם בהתייחסות הפסיכולוגית החדשה להקשר בו מתרחש המהלך הטיפולי.

 

שיטות שונות בתחום הפסיכותרפיה הגופנית וביוסינטזה בפרט מתבססות בעבודתן על עקרונות שהובנו דרך תאוריית יחסי אובייקט. למשל נושא ההתנגדות בו עסקה התיאוריה הפסיכודינמית נתפס בביוסינטזה גם באספקט הגופני שלו, בהתאם לגילויו של פרנצי על התפקיד של המתח השרירי בהתנגדות, ותפיסתו  של רייך על השריון השרירי.(4) תפיסת ההעברה המתרחשת בין בני אדם, מובנת גם היא דרך תהליכים של הדהוד והזדהות ברמה הפיזית. תופעות אלו נחקרות ומקבלות כעת תמיכה נרחבת במחקרים נוירופסיכולוגיים עדכניים, כגון עבודתו רחבת היריעה של אלן שור(Allan Shore)(6).

 

וילהלם רייך- אבי הפסיכותרפיה הגופנית המודרנית (7)

 “נוירוזה אינה ביטוי של חוסר איזון נפשי בלבד, אלא במובן העמוק והאמיתי ביותר זהו ביטוי של הפרעה כרונית בשיווי המשקל הוגטטיבי ובכושר התנועה הטבעי” (רייך 1937)

וילהלם רייך המוכר כאבי הפסיכותרפיה הגופנית, היה רופא,פסיכיאטר ופסיכואנליסט שעבד עם פרויד בווינה בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא ביסס ושימר את עבודתם של פרויד וברויאר שעסקה בהתנהלות האנרגטית של הנוירוזה ובשחרור של רגשות.  בספרו “ניתוח אופי”((character analysis, רייך מתאר בסיס ביולוגי לנוירוזות ואת הקשר שבין האופי למידת הפעימה באורגניזם. הוא מתייחס לאופי כמערכת הגנות מול איום על צרכים ראשוניים ומשרטט מפה מפורטת של מערכות ההגנה המשוכללות הנבנות כהגנה מפני העולם החיצוני ומפני הרגשות הפנימיים העצמיים. רייך ייסד את התיאוריה של ביואנרגטיקה (Bio-energetic theory). מ-1935 ערך מחקר על המתחים השריריים בגופם של מטופליו. הוא מצא כי הנוירוזות היו מעוגנות במתחים הללו ובהפרעות בצורת הנשימה, כמו גם הקיפאון של הליבידו  המתבטא בעצירת האנרגיה המינית שגרמה להפחתת היכולת לקשר עמוק והיכולת לחוות סיפוק באורגזמה.

על אף שעבודתו צמחה מעבודתו של פרויד היא קיבלה כיוון מאד שונה בצורת “התרפיה הוגטטיבית” שפיתח. השיטה עבדה ישירות על השורשים הגופניים של הגנות האישיות שקיבלו מימד של מתח שרירי, שרייך קרא לו “שריון”. התרפיה השתמשה בעבודה ישירה על הגוף דרך מגע, נשימה ותנועה לשחרור חסימות בשרירים ולהשבת הזרימה האנרגטית החופשית בגופנפש, מה שרייך כינה “האורגזמה הטבעית”.

הגישות התרפויטיות באירופה בזמנו של רייך לא יכלו לקבל את עבודתו. הנפש נתפסהעדיין כחלק נפרד מהגוף. הדגש שהוא שם על ההבעה הגופנית וגישתו ככלל הייתה מהפכנית ביחס לצורות הטיפוליות שרווחו אז עד כדי כך שראו בתורתו דברי כפירה. לאחר שהציג את עבודתו בקונגרס הבינלאומי לפסיכואנליזה בשוויץ באוגוסט 1934, נודה רייך מהחברה הבינלאומית ומהמקהילה המדעית באירופה. בכך אפשר לומר שהפיצול בין הפסיכואנליזה והטיפול הגופני בשלב זה הוכרע. 

 

הנאורייכאינים (8)

בואדלה מתאר בפרק הראשון בספרו ‘זרמי חיים’ Life streams,  ארבע דמויות מרכזיות שפעלו לקידומה של השיטה התרפויטית של רייך. בסקנדינביה, היכןשרייך פיתח את עבודתו לראשונה, עסק יותר מ-35 שנה ד”ר אולה רקנס(Olla Raknes ) בתרפיה שלמד ממנו. דר ניק וואל (Nic wall ) שהחזיקה עמדות בכירות בפסיכיאטריה בנורווגיה ובדנמרק והייתה ראש המכון הפסיכיאטרי באוסלו, הוכשרה על ידי רייך ולימדה קבוצות מטפלים על פי שיטתו. באמריקה, לשם עבר רייך מסקנדינביה, ד”ר אלסוורפ בייקר (Elsworth Baker) הכשיר דור צעיר של תרפיסטים בשיטות שלמד מרייך. כמו כן ד”ר אלכסנדר לוואן  (Alexander Lowen)(עליו ארחיב בהמשך) פיתח והרחיב את עבודתו של רייך באופן משמעותי וייסד את המכון לביואנרגטיקה בניו-יורק.

למעשה רייך הניח את הבסיס לכל התרפיות העוסקות עם החיים הרגשיים של הגוף, ביניהם תרפיית הגשטאלט שפותחה על ידי פריץ פרלס(Fritz Perls) , שהיה גם מטופל וגם תלמידו של רייך.

על בסיס התרפיה הוגטטיבית התפתחו בסוף שנות השישים שני כיוונים עיקריים של פסיכותרפיה גופנית:

1- פסיכולוגיה פסיכודינאמית שפיתחה הפסיכולוגית הנורווגית גרדה בויסן (1922-2005) באוסלו. בויסן שלמדה תרפיה וגטטיבית יחד עם רקנס, פיתחה מיזוג משלה בין עבודה פסיכומוטורית לתרפיה הרייכיאנית. כאשר עברה מאוסלו ללונדון ב-1969, היא יצרה תיאוריה נפרדת של פסיכו-פריסטלסיס שהפכה בהמשך לפסיכולוגיה הפסיכודינמית. בויסן פיתחה שיטת אבחון דרך ההקשבה לקולות מערכת העיכול והמעיים, וכן צורות שונות של עיסוי לשחרור אנרגיה חסומה. בצורות העבודה המגוונות במגע, היא הדגישה את חשיבות הקשר עם ה”אגו המוטורי” של המטופל. עקרונות השיטה הפסיכודינאמית מביאים הבנה עשירה של מערכת היחסים בין רמות רגשיות של ביטוי והרגשה פנימית, לבין איכויות מעודנות של נוזליות וטעינה ברקמות הגוף ובמעיים.

2- ביואנרגטיקה שפיתחו והובילו יחד אלכסנדר לוואן- )  1910)  וג’ון פיראקוס (John Pierrakos ) בניו יורק, שניהם תלמידים של רייך. לואן היה יותר אקטיבי מרייך בעבודה בתנוחת עמידה ועודד תרגילים פיזיים של הבעה. עבודתו הדגישה את החשיבות של קרקוע האדם במציאות של גופו וחייו, שהפכה לנושא תרפויטי מרכזי. לואן הבהיר את הקשר בין תפיסת האיד של האנליטיקנים ומערכת העצבים האוטונומית (הוגטטיבית), ובין האגו הפרוידיאני למערכות החושיות- תפיסתיות והמוטוריות של הגוף. הוא גם קישר בין רעיון השריון השרירי של רייך לסופר-אגו הפרוידיאני. ביואנרגטיקה מתמקדת מאד במצב האדיפאלי ובעיותיו.

דיוויד בואדלה, מייסד הביוסינטזה, עבד עם גרדה בויסן ועם אלכסנדר לואן ועזר לקדם ולפתח את עבודתם.

 

התהוות הביוסינתזה (9)

ביוסינתזה התגבשה לצורה ייחודית של פסיכותרפיה גופנית רוחנית, על ידי ד”ר דיוויד בואדלה בהתבסס על איחוד של שלוש מסורות שונות שהתפתחו מפרויד: הראשונה שבהן היא התרפיה הרייכיאנית והעבודות של אלכסנדר לואן וגרדה בויסן המתמקדות בזרימה האנרגטית הליבידינאלית. השנייה מגיעה מהמסורת הפסיכודינמית ובייחוד ממלאני קליין דרך התיאוריה של יחסי אובייקט, ומפרנק לייק (Frank Lake)פסיכותרפיסט שהתמקד ביחסי אם-תינוק. השלישית קשורה למחקרים המוקדמים בפסיכולוגיה טרום-לידתית שהדגישו את החשיבות העמוקה שיש לתובנות מתחום האמבריולוגיה וחקר החיים ברחם להבנת מצבים נפשיים ופיזיים של חולי ובריאות.

הביוסינתזה כצורה תרפויטית ייחודית צמחה בשנות ה-70 של המאה ה-20, כתגובה  ל-3 תופעות והתפתחויות בתקופה זו :

1.התרפיות הגופניות שהתפתחו מהמסורת הרייכיאנית החלו להצטמצם לעבודה גופנית מכאניסטית שכללה דחיפת שרירים מניפולטיבית. זאת בשונה מהדגשיו של רייך על חשיבות הקשר במערכת היחסים הטיפולית. כמו כן תרפיות אלה התרכזו בפירוק של חסימות גופניות ורגשיות, אולם לא עסקו בתחום של הכלה ובניה. במהלך הזמן התברר שכיוון זה, שהיה מאד טוב ומשחרר עבור נוירוזות נוקשות, יכול היה במקרים מסוימים כמו באישיות גבולית, לגרום לנזק ממשי, למצבים של קריסה, פיצול האגו, וחידוש הטראומה.

בואדלה ביסס הבנה זו בסיועם של ניק וואל וכן סטנלי קלמן (Stanley Keleman )*. (קלמן היה מנהל המרכז ללימודים אנרגטיים בברקלי ומורה בכיר במכון לביואנרגטיקה ותרם רבות להתפתחותו של בואדלה בהבנות מרכזיות שביסוד הביוסינתזה). הבנה זו עיצבה במידה רבה את עקרונות העבודה הקשורים בהכלה ובנית האגו ואת נושא הטיפול בטראומה. כתוצאה מכך צורת העבודה בביוסינתזה מיועדת לאפשר תהליכים של צמיחה אורגאנית תוך כיבוד מערכת ההגנות של האופי, ושימת לב למשאבים האנושיים החבויים מעבר לטראומה.

2. המסורת הפסיכודינמית של ניתוח אופי שהתפתחה בתקופה זו כזרם מרכזי של הפסיכולוגיה, הגבילה את עצמה לעיסוק במערכות יחסים של העברה שנגזרו מטראומות העבר, ולא התייחסה לעבודה במישור הגופני בהקשרים אלו. ביוסינתזה באה לאפשר את המיזוג בין העבודה הפסיכולוגית, העוסקת דרך דיבור בהיסטוריה ובטראומות העבר של האדם, לבין העבודה הגופנית המאפשרת יצירת צורה חדשה של נשימה, טונוס וזרימה גופנית, בכדי לשחרר תנוחות חדשות של הנפש. זאת, תוך התייחסות להדהוד הבין אישי ברמה הגופנית והנפשית במפגש הטיפולי.

 3. תקופה זו של סוף שנות השישים והשבעים מאופיינת בגל של חיפוש רוחני בניסיון לקבל מענה למצוקות אישיות. גישות רוחניות שונות יצרו בלבול רב עקב תופעת הגורו ויצירת כתות למיניהן. מחפשים רבים מצאו את עצמם לכודים במסגרת של מערכת אמונות רוחנית ללא פיתרון אמיתי לבעיות הרגשיות והתפקודיות בחייהם. 

ביוסינתזה אימצה בגישתה ובצורת הטיפול שלה את המימד הרוחני המדגיש את המרכזיות שבחמלה, יחד עם הצורך לקרקע את האיכויות המהותיות במציאות של הקיום היומיומי. לקשר שבין רוח וגוף, מהות  ואדמה קורא בואדלה בשם הקשר אדמה-אור (connection  earthlight). ההוויה או המהות של האדם הם יותר מהקיום הפיזי שלו. ביוסינטזה משתמשת בעבודה עם אנרגיות מעודנות ועם צורות מדיטציה המקשרות אנשים לגופם, לאיכויותיהם, למערכות היחסים שלהם ולמטרות חייהם.

 

סיום

כיום קיימות ברחבי העולם עשרות שיטות טיפול והכשרות מקצועיות בתחום הפסיכותרפיה הגופנית. לפני כעשרים שנה התקיימה בשוויץ הועידה הראשונה האירופאית שלפסיכותרפיה גופנית. בכינוס זה חברו יחד נציגי מגוון השיטות ובתי הספר בתחום זה למצוא אחדות בתוך ההבדלים שביניהם, וכן לחזק את האבחנה וההגדרה של סגנונות שונים של תרפיה יחד עם המשאלה להתמזג לכדי תנועה רחבה. התהוות הביוסינתזה כפסיכותרפיה גופנית רוחנית היא חלק מתנועה זו אשר משתתפת בהתחוללותו של שינוי תודעתי בעולמנו, המחזיר את ההכרה בהוליזם כבסיס מרכזי של חיינו.

המאה ה-20 הייתה רצופה במהפכות בתחום המדעי ובתחום הפסיכולוגי. הפסיכואנליזה של פרויד עברה שינויים, במקביל להתפתחותם של זרמים שונים לחלוטין כמו הביהיוויוריזם והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, כמו גם הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית וההומניסטית. כיום ענפים שונים של פסיכותרפיה משלבים וכוללים בעבודתם הבטים גופניים (10).

המדע הקלאסי שהתאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית והתרחק מתחומים שהיו מבחינתו בלתי מדידים, כגון תהליכים תת-הכרתיים ונפשיים, עבר גם הוא תהפוכות. לעומתו יש היום למדע המודרני כלים וגילויים חדשים המוכיחים, למשל במחקרי המוח, את הקשר בין תהליכים גופניים וריפוי רגשי ונפשי. כמו כן הריפוי באמצעות ובשילוב לימוד ותרגול רוחני נעשה בתקופתנו נפוץ ומקובל למשל באמצעות שיטות מדיטציה והילינג אנרגטי. מתהווים עוד ועוד גשרים בין מזרח ומערב, בין ישן וחדש, בין רוחניות ומדע, בין ראש וגוף.

ביוסינתזה היא דוגמא למערך מתפתח של שיתוף פעולה בין תחומי ידע ומחקר שהיו נבדלים בעבר. בואדלה מוביל תהליך של לימוד ופיתוח רב תחומי, המתמזג לכדי דרך טיפול אחת, וכולל את מדע האמבריולוגיה, המורפולוגיה (חקר הגופים והצורות), מסורתפסיכולוגיתפסיכודינמית, התרפיה הרייכיאנית והפיתוחים שלה, תרפיה בתנועה ובריקוד וידע ויישומים מתוך מסורות רוחניות. לטעמי תהליך המיזוג הזה הוא הכיוון המתרחש והמתבקש בעידן בו מתחזקת ההכרה באמת שבאחדות ובקשר שבין כל הדברים.

 

 ביבליוגרפיה

 

 (1)  Boadella, D  Attunement and the Care of the Soul: Pythagorean insights into unity, polarity, and synthesis.

 (2) Boadella, D. (1998) Streaming, Rapport and Inner Touching – The Seven Legacies of Mesmerism

  (3)Boadella, D.(1997). Awakening sensibility, recoveringmotility: Psycho-physical synthesis at the foundations of body-psychotherapy: The 100-year legacy of Pierre Janet (1859-1947). International Journal of Psychotherapy, 2.

                                                                                                                                          (4)Boadella, D &Specht Boadella. S.(2005) Depth-psychological roots of Biosynthesis.

Energy&Character vol. 34.

 (5) חנה סגל. (1979) מלאני קליין.  סדרת פסיכואנאליזה. הוצאת עם עובד

 (6)AllanShore

 (7) Boadella, D.  Somatic Psychotherapy : Its Roots and Traditions – a personal perspective.

 (8) Boadella, D (1987). Lifestreams.London: Routledge.

  (9) Boadella, D. ( )Biosynthesis – Body Psychotherapy

 (10) Young, C. (2006) One hundred and fifty years on : The history, significance and scope of body psychotherapy today. Body, Movement and Dance in Psychotherapy

 

 

 

 

 

.

 

Read more article
רגשות החיים בתוך הרחם

 

מדוע הנושא הזה נוגע לי כל כך?

בזמן מסויים בחיי לא יכולתי להמשיך להתפתח בתור יצור אנושי אלא אם הייתי מתאהבת או מולידה ילדים.

וכך קרה – התאהבתי והולדתי ילדים.

כבר לא היה די בטיפול ובלימודים כדי לגרום לי להתפתח בחיפושי אחר הבנת מסתרי היקום. היה עלי לצלול לרמה עמוקה יותר בניסוי הזה שהוא חיי. באותו זמן המשכתי לנסות להבין את עצמי כבת, הנוסעת בתוך הרחם של אמה, לאחר שנוצרתי על ידי הגבר הזה והאשה הזו – הורי. אמי נשאה אותי בבטנה, ובנוסף לכך גם נשאה את האבל על אובדן כל יקיריה והיותה יתומה בעולם.

כמטפלת של מבוגרים, התחלתי לחפש יותר ויותר את ההיסטוריה של הפרט בגוף, באופן ההתארגנות הגופנית שלו. כיצד להבין ביטויים עכשויים של קשיים מסוימים של אנשים אותם אני מלווה בטיפול, בלי לקחת בחשבון את דבריהם של פסיכולוגים העוסקים בתקופה שלפני הלידה, וזאת מנקודת המבט של החיים בתוך הרחם? באיזה שלב משלבי היווצרות הגוף ניתן לדבר על חוויה, רגישות וזכרון פרימיטיבי? הגישה המתבססת על העובר בדרך להבנת ההתארגנות הפיזית והנפשית היא השורש הבסיסי של הביוסינתיזה, ומהווה בסיס והשראה לעבודתי.

 

תהליך ההיווצרות – מסע מופלא

 

כדי ליצור גוף אנושי, על התאים קודם כל להשתחרר ממרקמי ההורים, כדי שיוכלו לזרום בחופשיות. אירועים אלא מהווים התפוצצות ושיא, ולא נותר לנו אלא להתפעם לנוכח תהליך ההיווצרות העצמית אשר מתחולל.

הזרע והביצית, נקודות מיקרוסקופיות בפלסמה, שלכל אחד מהם סיפור משל עצמו, מתחילים לנוע האחד לכיוונו של השני. הביצית שטה בתעלת הביציות, מובלת ע”י גלים פריסטאלטיים וע”י טיפוף ריסי החצוצרה. ארבע מאות זרעים שוחים נגד הזרם.

הנהר הרירי אשר מוביל את להקת הזרעים המופלאה מזין אותם וגם כנראה פותח את תאבונם ומושך אותם לעבר הביצית. הזרע הראשון שיוצר מגע עם קרום הביצית גורם לתגובה מצידה. נראה שהקרום יוצר מעין קונוס ומתרכך באופן שמאפשר את חדירת הזרע אל הנוזל הפנימי של התא. מיד לאחר מעבר הזרע הופך הקרום לבלתי חדיר לכל יתר הזרעים המוסיפים להתנגש בו. הביצית מופרית ממשיכה במסעה דרך תעלת הביצים. לאחר שלושים שעות היא תבצע את החלוקה הראשונה לשני תאים. לאחר שש או שבע חלוקות ההתקבצות התאית בת השבוע מתפרצת לעבר קיר האנדומטר (דופן הרחם) ושם היא משתילה את עצמה.

ההשתלה דומה לנחיתה על הירח. רונלד לאנג הירבה להדגיש את חשיבות המעבר הזה, בהרצאה אשר נקראת “החיים שלפני הלידה”. הוא טוען שההשתלה שקולה לאימוץ, ושהגוף התאי המושתל רגיש למידת הקבלה של הרחם. לפי לאנג, מיתוסים, אגדות, סיפורים, פנטזיות, עשויים לשאת השתקפויות חזקות של חוויותנו הרחמית. ייתכן שהמיתולוגיה מהווה מפתח לחוויה זאת. המיתוס על אותו גיבור שבשלב מוקדם בחייו מוכנס לסירה ונעזב בנהר עד שימצא לעצמו מקום מתאים, שקול כנגד המסע בחצוצרה.

 אם הרחם מורגש כבלתי מקבל, עלולים מאוחר יותר, חלומות בלהות על השתלה בחולות נודדים, להטיל צל על המחשבות. אם הרחם מקבל, אז הגוש התאי מניח את שורשיו בקרקע פוריה. במטפורות של לאנג, קיר הרחם הוא הקרקע: העובר הראשוני הוא הזרע, שערות הקוריון הן השורשים הראשונים, הטבור המתפתח הוא הגזע והעובר עצמו הוא הפרי. לפי לאנג, הלידה היא היפוכה של ההשתלה, והקבלה שלה אנו זוכים בעולם שלאחר הלידה יוצרת בנו הדהוד לאימוץ הראשוני ע”י העולם הקדם-לידתי.

רוב  האנשים חווים את הזכרון המודע הראשון בסביבות גיל שנתיים. הפסיכואנליזה מעולם לא חדרה לתקופה הקודמת לגיל זה, מאחר שהכלי העיקרי שלה הוא השפה. הילד בן השנתיים כבר חווה 34 חודשי חוויה גופנית, מתוכם עשרה חודשים בתוך הרחם. האם ייתכן הדבר שתקופה עשירה וראשונית כל כך, כאשר האורגניזם גדל במהירות הגדולה ביותר, לא משאירה סימנים? 

 בדרכי תרפיה שונות: היפנוזה, הצעקה הראשונית, תרפיה רייכינית, תרפיה באמצעות LSD, מתעורר באנשים הרצון לזכור ולחוות מחדש חוויות שהתרחשו בתקופה שלפני המלה ואפילו לפני הלידה. דפוסי גירוי להנאה ואי-הנאה נשמרים בדרך כלשהי בזכרון, וניתן לשחזרם. אם כך ניתן לומר שתהליך זה גם שותף לעיצוב והכוונת האורגניזם. כך, אנו לא חייבים להגביל את הזכרון בתחום המוח. אורגניזמים ללא מרקמים מוחיים וללא מערכת עצבים גם הם חווים חוויות. הם רגישים, מגיבים ומשפיעים על הסביבה. אפילו לתאים אינדווידואליים ישנה כנראה מערכת פרימיטיבית לזכרון עברם האורגני.

 

זרמי רגשות החיים בתוך הרחם.

לפי דייויד בואדלה, יוצר הביוסינתיזה, קיימים שלושה זרמי רגשות בחיים הרחמיים, הקשורים לשלוש שכבות התפתחות: אקטודרם (שכבה תאית חיצונית של הגסטרולה), מזודרם (שכבת ביניים של העובר, בין האקטודרם לאנדודרם), והאנדודרם (שכבת תאים פנימית, הקשורה במעי הפרימיטיבי של העובר).

 

1. רגש עור-עובר

 פרנסיס מוט, תאורטיקן שהתרכז בלימוד המעבר מהחיים ברחם אל העולם החיצון, טוען כי רגשות מיניים מסויימים נוצרים על פני העובר על ידי תנועת הפלומה במגע עם נוזלי הרחם. שערות רכות אלו מופיעות בחודש הרביעי לחיי העובר ובדרך כלל נעלמים עוד לפני הלידה. התנועות העובריות מתחילות בדרך כלל בחודש החמישי. הגוף העוברי מתנועע במשך שלושה או ארבעה חודשים במימי האמניון (מי השפיר), כאשר פלומתו נעה בתנועות גליות מדקה לדקה, קדימה ואחורנית.

תחושה זו מהווה בסיס לרגישות המבוגר לכל מהלומה מצד העולם החיצון, לא רק על פני העור, אלא גם על איברי החושים הקשורים לאקטודרם, בעיקר העיניים והאוזניים. רגישות יתר של אנשים  מסויימים לאור או לצלילים עשויה לנבוע מקשיים במגע העור העוברי. כדוגמא לרגישות לצלילים הייתי רוצה לציין דיווח של פציינט:

“צליל המטאטא בפעולה מוכר לי, מענג ומרגיע. זהו צליל שתמיד שמעתי בילדות ושאני שומע עד היום כאשר אני מבקר אצל אימי, שמאד אוהבת לטאטא את ביתה ולשמור עליו תמיד נקי”.

 

2. רגש קינסטטי

 באמצע ההריון מתחילה האם לחוש בתנועות חזקות יותר של העובר בתוך רחמה – המכונות “בעיטות התינוק”. תנועות השחיה הפרימיטיביות הן פרוטוטיפים של התנועות שעומד הוא לעשות בחייו לאחר הלידה, כאשר ילמד להתנגד לכוח המשיכה. אותן בעיטות הן הבסיס הביולוגי לאגרסיביות (מלטינית – aggredi, aggressius – תנועה קדימה), המבוססת על גיוס השרירים בתחושה קינסטטית חיובית ומהנה; תנועות מתוחות ומכווצות טעונות תחושות קינסטטיות שליליות ומכאיבות. לתנועות הספונטניות קואורדינציה הזורמת באופן טבעי.

 תנועות השחייה של העובר, בעיטות התינוק, הנאת הילד הרץ והקופץ, תנועותיו המתואמות של אתלט מבוגר, כל אלה מציגים דרגה גבוהה של רגש קינסטטי. מקורות הקשיים הכרוכים בריקוד, במשחק כדורגל, בהנעת האגן, ייתכן שנעוצים בתחום הרגש הקינסטטי.

 

3. רגש טבורי

 הזרם השלישי של תחושות פנים-רחמיות עובר מהשיליה דרך חבל הטבור ועד מרכז הגוף של העובר. אם האם נהנית מהריונה ומרגישה מאושרת, רגש הנעימות שלה מועבר אל הילד.

התחושה הטבורית החיובית מתבטאת כהרגשת נעימות וחיוניות, חום נעים במרכז הגוף. התחושה הטבורית השלילית מתבטאת בהרגשת אי נעימות, חרדה, יאוש ואי-נוחות; זוהי תחושה של הרעלת מקור החיים.

בלידה כאשר נחתך חבל הטבור, נותרת התחושה הטבורית כזכרון גופני היכול להשפיע על איכות התחושה וחלוקת האנרגיה בחלל הבטן. האופן שבו הילד מעכל את המזון קשור אל האופן שבו הוא מעכל את הרגשות. גרדה בויסן, יוצרת הפסיכולוגיה הביו-דינמית, מציינת את הקשר הזה בתאוריה על ה”פסיכו-פריסטלזיס”. זרם התחושה בחלל הבטן גם מכוון על ידי צורת הנשימה שלנו ופעילות הסרעפת.

 

לסיכום

 

 

כדי להגיע להבנה שמעבר להבנה האינטלקטואלית של הנושאים שהוצגו במאמר זה, אני מזמינה את הקורא להתנסות של חשיבה ומחקר עצמי, תוך כדי נסיון להשתמש בפנטזיה ובדמיון.

אני מציעה שתכנס למקום שקט בו תוכל לשבת ולהגיש רגוע ורפוי. ההתנסות הזאת יעילה יותר כאשר היא מלווה במוסיקה רכה ובמראות של וידאו או שקופיות של תהליך ההיווצרות על שלביו השונים.

לאחר שהתעוררו רגשותיך, נסה לחשוב על השאלות הבאות:

–               “כיצד אני מדמיין את הקשר בין הורי ברגע ההיווצרות שלי”?

–               “איך היה ההריון שלי”?

–               איך קיבלו אותי ברגע לידתי”?

 

תן לשאלות אלה להדהד בתוכך זמן מה ושים לב לרגשותיך; ראה כיצד התנסות זאת יכולה לגרום לך ליצור מגע עם הרעיונות שההוצגו במאמר זה.

 שאלות נוספות:

–               “מתי היתה התחלתי? מתי יהיה סופי”?

–               “מה אני”?

–               “האם באתי מאיזשהו מקום”?

–               “האם אלך לאיזשהו מקום”?

שאלות אלה עשויות לפתוח שאלות אחרות – זהו תהליך חשיבה הדומה לתהליך שאנו חווים בחיינו המסתוריים…

 

Bibliography

Boadella, D., Incarnation: Life in the womb, in Embryology and  Therapy, collected papers from Energy and Character,Dorset, 1984

Grof, S., Realms of the Human Unconscious, Viking Press, 1975.

Laing, R. D., Facts of Life.

Lake, F., Clinical Theology,London, 1966.

Mott, F., Bio-Synthesis,Philadelphia, 1948.

Read more article
הכל בגוף אחד – על מנעד רגשות, הכלה ותנועה בביוסינתזה

 

הפעם בחרתי לכתוב על עיקרון מרכזי מאוד בטיפול בביוסינתזה, עיקרון שנקרא “הכל בגוף אחד”. באמצעות עיקרון זה הייתי רוצה להדגים איך מתייחס הטיפול בביוסינתזה לרגשות “סותרים”, מהי הכלה של רגשות מקבילים ומדוע היא חשובה לנו, מהם “שדות מוטוריים” וכיצד ניתן לעשות תנועה ומעבר בין רגשות שונים ותחושות גוף שונות כדרך ליצירת חוויה חדשה, שינוי או ריפוי בטיפול.

 

1. על רגשות סותרים ורגשות מקבילים

 במהלך חיינו, הן בשגרת היום-יום והן בשעת משבר, אנו נתקלים בקשת רחבה של סוגי רגשות אותם אנו חווים. את חלקם של הרגשות קל לנו להביע ואת חלקם האחר אנו מתקשים להביע או חשים שהם “תקועים” בפנים. נוסף על כך, ישנם סוגי רגשות שאיננו חווים כלל או לפחות כך נדמה לנו, וזאת משום שרגש אחר זמין לנו יותר או שאת הרגש שאיננו מרגישים פשוט אין אנו יודעים לזהות או להביע. כך למשל, ישנם אנשים שקשה להם לכעוס וקל להם לחוש עצובים לעומת אחרים שלהם קל יותר לכעוס.

כאשר אנו מדברים על רגשות אנו בדרך כלל מדברים על רגשות עיקריים כגון: כעס, שמחה, עצב ופחד. אליהם מצטרף מגוון של רגשות נוספים כגון: קנאה, חרדה, שלווה, אהבה, שנאה, ועוד.

שלל הרגשות הללו קיימים בתוכנו ובסביבה, ואנו נפגשים עימם בסיטואציות חברתיות או מול עצמנו, כאשר פעמים רבות אנו חווים מה שנקרא “רגשות סותרים” – רגשות שלכאורה מנוגדים אחד לשני או שאינם קשורים זה לזה. כאשר אנו מרגישים אותם ביחד או בסמוך נוצר בנו קונפליקט. לעיתים קונפליקט זה יוצר מצב בו אנו לא מסוגלים לבטא או לפעול או לחילופין פועלים באופן הפוך למה שנדרש או למה שרצינו.

מקור הקונפליקט עשוי להיות חיצוני או פנימי – לעיתים יעלו בנו כמה סוגי רגשות במקביל, ולעיתים יעלה בנו רגש שיפגוש רגש “מנוגד” אחר אשר מקורו מבחוץ, אצל מישהו מולנו (בן-זוג, חבר לעבודה, קרוב משפחה). המפגש בין רגשות אלו, בין אם כולם שלנו ובין אם חלקם של האנשים סביבנו, עשוי להעלות תחושות בלבול או סתירה, אליהן אנו מגיבים תוך שימוש בכל מיני הגנות, כמו למשל להכחיש רגש אחד לטובת האחר או להדחיק רגש שלנו לטובת אימוץ רגש של מישהו אחר. ההתמודדות שלנו עם רגשות מקבילים או סותרים תלויה ביכולת ההכלה שלנו, במרחב הפנימי שלנו ובתחושת הגבול שלנו מול העולם.

למעשה, המושג “רגשות סותרים” או “מנוגדים” הוא מושג בעייתי משום שהוא מניח או מגדיר מראש שרגשות עשויים לסתור זה את זה או שרגש מסוים אינו יכול או צריך להתקיים לצד רגש אחר.

רובנו למשל חושבים ששנאה ואהבה או שמחה ועצב הם רגשות מנוגדים זה לזה, אך למעשה, התבוננות בתוכנו ובמצבים בהם אנו נמצאים בחיים יכולה לחשוף לאט את ההכרה שלכל רגש יש מקום משלו ושרגשות, שונים ככל שיהיו זה מזה, מתקיימים בהרבה מקרים במקביל ובו-זמנית, בתוכנו ובסביבה בה אנו חיים.

כאשר אני שמח מאוד אני גם קצת פוחד שהשמחה תיגמר, שמשהו ישתבש, שמה שיש לי ייעלם.

כאשר אני כועס נורא אני למעשה עצוב על צורך שלי שלא נענה.

כאשר אני עצוב מאוד אני למעשה גם כועס ובסתר לבי אני גם מקווה לרגעים טובים יותר.

 

2. ההכרה בקיומם המקביל של רגשות

 מדוע ההכרה בקיומם המקביל של רגשות חשובה לנו? במה זה יכול להועיל?

כאנשים בוגרים אשר חוו חוויות מסוגים שונים, רובנו מכירים בכך שמצבים בהם אנו חשים אושר, סיפוק, כאב, אובדן, צחוק, כעס, או שמחה הם מצבים בני חלוף, לטוב ולרע.

יכולתו של אדם לתפקד בחייו בצורה מלאה מושפעת במידה רבה מהיכולת שלו להכיל ולנוע בין מצבים שונים ובין רגשות שונים ובכך לקיים עיקרון מרכזי מאוד של תנועה מחזורית בחיים – של מעבר תחושות נעימות לפחות נעימות, בין שמחה לצער לשמחה וחוזר חלילה.

כאשר אנו לומדים להכיר ולזהות את הרגשות שעולים בנו ולומדים להכיר בכך שרגשות שונים מתקיימים במקביל באותו גוף, באותה נפש, באותו אדם, אנו למעשה “יוצרים להם מקום” ומרחב להתקיים ללא קונפליקט וללא סתירה, ובכך אנו מקבלים מעין מפתח ראשוני ליצירת תנועה ומעבר בין הרגשות, לקבלה שלהם ולהטבת מצבנו.

את העיקרון הזה ניתן להמחיש בצורה טובה יותר דרך הגוף – וזאת משום שכשם שאנו מרגישים רגשות מקבילים, אנו חשים בגוף תחושות מקבילות.

 

3. עונג, כאב ותחושות גוף מקבילות

 אם נלך אחורה לשורשיה של הפסיכולוגיה המערבית הקלאסית נמצא את אחת ההבחנות המוכרות והידועות של פרויד אשר טען שהאדם מונע מתוך דחפים קדומים ומתוך דחף ליצירת עונג ולסיפוק תוך שאיפה להימנע ככל שניתן מכאב. נקודת המבט של פרויד היתה נקודת מבט שמבקשת לגרום לאדם (באמצעות הפסיכואנליזה) להכיר במקורו וקיומו של הכאב, להתאבל עליו, לעדן את הדחף הראשוני ולהשלים עם המציאות. מאוחר יותר, התייחס וילפרד ביון, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי, לעיקרון הכאב והעונג של פרויד ופיתח אותו לכדי טענה לפיה ההכרה בכאב אינה מיועדת רק על מנת להשלים עם קיומו, אלא הכרחית להתפתחותו של האדם. לפי גישתו של ביון, ההתמודדות עם הכאב הכרחית להתפתחות האדם וממנה נובעת יכולתו לצמוח.

תורות בודהיסטיות, לעומת זאת, מבקשות לבטל לגמרי את שיעבוד האדם לעיקרון העונג וגורסות כי התעלות מעל לשיעבוד האדם לעיקרון העונג תביא לשחרורו ולהארה.

כך או כך, אנו יכולים להתבונן בעיקרון זה מבלי להיכנס לעומקה של כל גישה ולהבין את יחסי הגומלין בין עונג וכאב, כי הרי ללא כאב אין עונג, וללא עונג אין כאב. בהקשר של הדיון שלנו כאן, נוכל לומר שהדיאלוג והמעברים בין עונג לכאב מושרשים בנו באופן ראשוני וקדום, ושעונג וכאב מתקיימים בחיינו ובגופנו גם הם במקביל כמנעד של תחושות שאינן בהכרח תחושות סותרות.

כיצד, אם כך, זה בא לידי ביטוי בגוף ובתחושות הגוף?

כאשר אנו חשים כאב או סבל באיבר מסוים או בחלק מסוים בגוף, אנו נוטים להתרכז בכאב, לבחון אותו ולמדוד אותו. נטייתנו הטבעית היא לרצות שהכאב ייעלם כלעומת שבא, ולפיכך רוב מאמצינו מוקדשים לטיפול בכאב עצמו. לדוגמא: כאשר נתפס לנו הצוואר אנו נוטים לבצע את התנועה שמעלה את הכאב שוב ושוב רק כדי לבדוק אם הכאב עודו שם. כאשר כואב לנו הגרון אנו נוטים לבצע פעולת בליעה אחת ועוד אחת, רק כדי למדוד את רמת הכאב ולבדוק אם עוד לא נעלם. באופן טבעי, ההתמקדות שלנו בכאב מעלה מיד את רמת הדאגה והחרדה שלנו, מחשבות רבות מתחילות להגיע והגוף נעשה טרוד יותר, מכווץ יותר וכואב יותר. וכאשר הגוף כואב, עולה חרדה טבעית שהכאב יישאר, שלא נחווה יותר עונג או תחושת רווחה. תחושות של כאב נוטות להשתלט על מרחבי הרגש המחשבה והתחושה הגופנית שלנו.

נוסף על כך, אנו חיים בעולם מערבי בו הורגלנו בתפישה רווחת אשר מבקשת קודם כל להעלים את הכאב, ולפיכך, כאשר מורגש בגוף כאב אנו שואפים לטפל בו, לתקוף אותו, להעלים אותו מתוך הקושי הטבעי להכיל אותו ומתוך העדפה ברורה וטבעית לחלוטין לתחושות נעימות יותר.

אם נסתכל על הכאב כחלק ממנעד שקיים בתוכנו, כמשהו שמתקיים באותו הגוף במקביל לתחושה של עונג או רווחה, מיד תעלה השאלה איך אפשר להרגיש בכלל משהו אחר כשיש כאב בגוף?

לפני כשנתיים סבלתי מכאבי גב עקב פריצת דיסק. הייתי מוגבלת בתנועה במשך כחצי שנה וסבלתי מכאב קבוע באיזור הסאקרום (חוליות עצם העצה בגב התחתון) עם הקרנות לרגליים. רוב הטיפולים והתרופות הקלו את הכאבים זמנית אך לא עזרו לי לחזור לתנועה רגילה. כשהתחלתי טיפול ביוגה-תראפיה, קיבלתי הבנה חדשה ושונה של מקור הכאב וההתמודדות איתו והצלחתי להגיע לא רק להקלה של הכאב אלא לטווח תנועה רחב וגמיש שלא הכרתי אף לפני פריצת הדיסק.

אבל מה עם הכאב שהשתלט וניהל את החיים באותה תקופה?

בימים בהם סבלתי מכאבים התמקד הטיפול בעיקר בהרפייה, בנשימות ובתשומת לב. אחד התרגילים הכי משמעותיים עבורי היה תרגיל של העברת תשומת הלב מהמקום הכואב בגוף למקום נעים. בתחילה, כאשר שכבתי על הגב ונשמתי, יכולתי להרגיש אך ורק את הכאב המוכר והקבוע. הכאב השפיע כמובן על אופן הנשימה שלי ומחשבותיי היו טרודות בו וממוקדות בו עד כדי כך שלא הבנתי איך אני אמורה לעשות משהו כל עוד כואב לי. עצם התחושה הזו העלתה המון תסכול, כעס, פחד, ועוד כאב.

תוך כדי עבודה איטית התבקשתי להתרכז בנשימה ולמצוא מקום אחד בגוף, קטן ושולי ככל שיהיה, שבו התחושה היא נעימה יחסית או לא כואבת. לאחר שאמרתי היכן בגוף מרגיש נעים למרות הכאב (למשל: כף היד הימנית) התבקשתי להתרכז בתחושה הקיימת בכף היד ולנשום. להפתעתי הרבה מאוד, הרגשתי את הנשימה מתרחבת מעט ואת הגוף מרפה. כאב הגב לא נעלם באורח פלא באותו רגע, אבל התחושה הכללית שלי היתה טובה יותר ורגועה יותר: נשמתי יותר טוב, הרגשתי פחות מכווצת, רמות התסכול, הכעס והחרדה ירדו וזאת למרות ובמקביל לכך שהגב עדיין כאב (אבל קצת קצת פחות) .

התרגיל הקטן הזה הוא דוגמא לכך, שבמקביל לכאב פיזי ותסכול רגשי יכולתי להרגיש גם תחושות נעימות בגוף. כתוצאה מכך, יכולתי להכיל בצורה טובה יותר את הרגשות שעלו בי עם הכאב – את התסכול, הייאוש, הכעס, ולראות איך במקביל עולים עם התחושה הנעימה הגוף גם רגשות נוספים של תקווה ושל שמחה, רגעית ככל שתהיה.

באמצעות תרגיל זה ותרגילים נוספים למדתי איך גם כשכאב נורא משתלט על הגוף עדיין יש מקום שבו באותו הרגע ממש ישנה תחושה נעימה, רפויה ולא כואבת, ואיך שתי התחושות שנראות מנוגדות, מתקיימות ביחד ובמקביל באותו גוף, בגוף שלי.

ההכלה של העונג לצד הכאב ושל הרגשות הקשים לצד הנעימים יותר, התאפשרה באמצעות התנועה העדינה ממקום כואב למקום נעים.

העיקרון של יצירת תנועה ומעבר מתחושה כואבת בגוף לתחושה נעימה מסייע לנו שלא להתקבע בתחושת הכאב ועוזר לנו להשיג הרפייה או אפילו רגע אחד של אי-כאב אשר משחרר אותנו מהמחשבה שהכאב הוא הדבר היחיד שקיים כרגע. מעבר לכך, המעבר מכאב לתחושה נעימה, או מכיווץ להתרחבות עוזר במקרים רבים לצמצם הכאב ולהתגבר עליו רק מעצם התנועה הלוך ושוב ממקום נעים למקום פחות נעים וחוזר חלילה.

עיקרון זה קיים גם בשיטת הטיפול SE (somatic experiencing) אשר פותחה ע”י הד”ר פיטר לוין ומתמחה בטיפול בנושאי טראומה ובהפרעת דחק פוסט טראומטי (PTSD). בטיפול בשיטה זו נעשה שימוש בעיקרון בשם “עיקרון המטוטלת”. הטראומה אותה חווה המטופל היא למעשה אנרגיה שנתקעה בשרירים ולא נפרקה בעת האירוע ולפיכך משחזרת את עצמה בתופעות של פוסט טראומה כגון כיווץ, מתח, עוררות יתר, חנק וחרדה. עבודה לפי עיקרון המטוטלת מזמינה את המטופל להפנות תשומת לב ללא התערבות למקום כואב או טראומטי ולהעביר את תשומת הלב באופן הדרגתי למקום של החלמה.

למעשה, אנו לומדים בהדרגה לראות תמונה מקיפה של דואליות שמתקיימת בתוכנו, בסביבה שלנו וביקום בכלל. דואליות של תחושות עונג וכאב בגוף, של רגשות קשים ונעימים ושל מחשבות שליליות לצד חיוביות.

 

4. כיצד כל זאת בא לידי ביטוי בטיפול בביוסינתזה?

 נקודת המוצא בביוסינתזה כמו גם בשיטות פסיכותרפיה גופניות אחרות היא שהגוף הנפש והמחשבה הם אחד. עפ”י הביוסינתזה בפרט, איזון ובריאות מושגים כאשר שלושת הרבדים מחשבה, רגש ותנועה מאוזנים וזורמים בהרמוניה, כאשר אדם פועל בחייו מתוך בחירה והיכרות של עצמו – תוך שיתוף פעולה בין מחשבותיו, לרגשותיו לתנועותיו בחיים.

כאמור, רגשות שנדמים לנו “מנוגדים” מתקיימים במקביל. תחושות גופניות של כאב ועונג מתקיימות אף הן באותו גוף בו זמנית, ולפיכך אנו משתמשים בעיקרון המרכזי לפיו “הכל בגוף אחד” ומסתמכים עליו כדי להסביר שמקור הכאב ומקור הריפוי נמצאים גם כן זה לצד זה באדם השלם.

הטיפול בביוסינתזה יוצא מנקודת הנחה שבמקום בו יש ייאוש ישנה גם תקווה, ובמקום שיש חולשה ניתן למצוא גם כח. לפיכך, בטיפול לא נתמקד אך ורק בבירור מקור הקושי ושורשיו עם המטופל, אלא גם (ובאופן מרכזי למדי) בשאלה מהם מקורות הכח של אותו אדם, ומהם המשאבים שעומדים לרשותו אשר יסייעו לו להתגבר על קושי או להגשים משאלה פנימית לשינוי.

משאבים הם למעשה מקורות כח והשראה. משאב יכול להיות אדם אהוב, חבר תומך, בן זוג, מוסיקה שנותנת לנו השראה, מקום שמחזק אותנו, פעילות גופנית שמחברת אותנו לעצמנו, ואף זיכרון של אדם אהוב שהיה משמעותי עבורנו ואיננו עוד.

עבודה עם המטופל לבירור מהם מקורות הכח שלו והמשאבים, נעשית לרוב במקביל לבירור הקושי ומקורותיו. בדרך זו, העיסוק בקושי ובבעיה אינו משתלט ומעצים אותה, אלא מאפשר תנועה עדינה ממקום אחד לאחר. בד בבד, נעבוד בקליניקה על הכרה ברגשות שעולים במטופל והכלתם, ובדרך זו המטופל יגלה בהדרגה כי גם כשהוא חווה רגש שאינו קל עבורו הוא מצליח לראות כיצד אותו רגש מתקיים במקביל לרגשות נעימים יותר וכיצד העיקרון של “לעשות מקום” לשלל הרגשות שעולים בו מאפשר לו להתמודד איתם, לנוע ביניהם ולהכיל אותם.

כאשר מטופל לומד לעשות מקום לרגשות שעולים בו ולהכיר אותם, הוא בהכרח לומד (לצד עבודה על קרקוע וגבולות) להבחין בין רגשות שלו לבין רגשות של אנשים מולו ולתת מקום גם לקיומם במקביל של רגשות שלו ושל הסביבה, למרות הבלבול והקושי וללא צורך לבטל אף רגש לטובת אחר.

באופן טבעי, נקודת המוצא בטיפול לעיתים תהיה לבדוק עם המטופל אילו רגשות עולים בו כאשר מדברים על סיטואציה מסוימת, אילו רגשות הוא חווה יותר בחיים בכלל ואילו פחות, על מנת שניתן יהיה ליצור היכרות עם הרגשות, הכלה שלהם ותנועה ביניהם.

לעיתים מגיעים לטיפול מטופלים שחווים בעיקר רגש מסוים בחייהם (למשל: כעס) ואינם חווים כמעט כלל רגש מסוג אחר (שמחה או עצב). במהלך הטיפול עולה השאלה מדוע הכעס הוא הרגש הזמין ביותר עבורם ואיזה רגש שוכן תחתיו אך נחסם ולא מצליח לבוא לידי ביטוי. לעיתים נגלה שרגש מסוים נתפש עבור אדם מסוים כרגש שלילי ולא רצוי עקב מסרים שהועברו לאותו אדם ע”י הוריו או ע”י הסביבה לפיהם רגש זה אינו מתקבל ואין לו מקום כלל. עקב כך, לומד האדם “לבלוע” או להדחיק את אותו רגש ולא להביע אותו כלל או לגייס רגש אחר במקומו. לדוגמא: מטופלת אשר כילדה גדלה עם אבא חולה לב, למדה כבר בילדותה “לא לכעוס אף פעם” כדי לא להכביד על אבא. בחוויה של מטופלת זו הכעס יכול להרוג את אבא ולכן יש להימנע ממנו. בבגרותה נתקלת המטופלת בקושי להביע כעס במערכות יחסים זוגיות. היא מתחמקת ממריבות בכל מחיר, מסיימת מערכות יחסים מהר מידי ונוטה להחליף כעס בעצב ודיכאון.

כאשר אנו עוברים בקליניקה מעבודה דרך שיחה לעבודה גופנית, אנו עשויים להיתקל באותו רגש מרכזי גם בצורה של מקום מורגש עיקרי בגוף.

אם ניקח לרגע דוגמא של אדם אשר חווה המון תחושות של כעס או מדחיק כעס- נבדוק איתו בטיפול היכן בגוף הוא מרגיש את הכעס. לעיתים נראה זאת כבר במנח הגוף שלו כשהוא מדבר על הכעס או חווה אותו: הידיים עשויות להיות קפוצות כאגרוף או שעשויה להיות נטייה לכיווץ שרירים ועומס באיזור הלסתות. כאשר נעביר בהדרגה את תשומת הלב מהרגש לתחושתו בגוף, יאמר לנו המטופל איפה בגוף הוא מרגיש את הכעס ולרוב הוא יחווה באותו איזור תחושה של כיווץ, כובד, חנק או מחסום. הפניית תשומת הלב להתגלמות הרגש בגוף היא רק צעד ראשון. אנו מבינים שהתמקדות במקום החסום והמכווץ הזה בגוף עשויה להעצים את התחושה הגופנית הקשה, ולכן לעיתים נבחר לעבוד עם המטופל דרך מקום אחר לגמרי בגוף שמרגיש קצת אחרת – ומקום זה יאפשר לנו את מרחב התנועה, את השער לפעולה, את מקום שממנו תתבצע תנועה מהמקום הנעים למקום הפחות נעים. כך, בעבודה הדרגתית נוכל לברר עם המטופל את מקור התחושה והרגש הקשים לו ולעשות עימו עבודה טרנספורמטיבית.

 

5. עבודה עם שדות מוטוריים

 העיקרון של תנועה ממקום של חולשה למקום של כח, ממקום של ייאוש למקום של השראה, בא לידי ביטוי בטיפול בביוסינתזה גם דרך מודל העבודה בשדות מוטוריים.

הביוסינתזה היא השיטה הראשונה מתחום הפסיכותרפיה הגופנית שהוכרה ע”י האיגוד האירופי לפסיכותרפיה כשיטה נפרדת ועצמאית, וזאת עקב מודל ייחודי לשיטה אשר נקרא מודל השדות המוטוריים. מודל זה פותח ע”י מפתח שיטת הביוסינתזה, הד”ר דיוויד בואדלה.

שדות מוטוריים הם שדות שבאים לידי ביטוי בעבודה גופנית, אך גם בעבודה מילולית מול המטופל וכן במגע – כאשר האדם מתארגן בדפוסי אופי מסוימים, גם הגוף מתארגן או מתקבע בתנועות ותנוחות מוטוריות מסוימות. כך נוצר מצב בו האדם מקבל תבנית מסוימת של אופי שהיא גם תבנית מסוימת של תנוחות ותנועות בגוף. למשל: תבנית אופי של אדם מופנם אשר “שומר” את כל הרגשות בפנים תתבטא גם בתבניות המחשבה שלו ובתבנית הגופנית שלו – תהיה נטייה לתנועה כלפי פנים, להימנעות מתנועה כלפי חוץ, שתתבטא גם באופי הנשימה, במנח השרירים ובנטייה לפתח מחלות  או תופעות גופניות מסוג מסוים.

העבודה על שדות מוטוריים הן ברובד הגופני והן ברובד של הרגש והמחשבה מסייעת לאיזון טונוס השרירים, ולמציאת הדרך מעמדה רגשית אחת לעמדה רגשית אחרת חדשה, מתבנית קבועה מסוימת לבחירה בתבנית פעולה מתאימה יותר (או בחירה באותה תבנית אם מתגלה שזו התבנית הנכונה).

כאשר אנו עובדים עם המטופל בין מנעד של שדות מוטוריים (כיווץ/התרחבות, משיכה/התנגדות, רוטציה/תיעול, ספיגה/פעולה) אנו מאפשרים לו, ממש כמו בעבודה עם מנעד של רגשות ותחושות, לבצע תנועה משדה אחד (מוכר וידוע) לשדה אחר (חדש ולא מוכר), וע”י כך להתחבר לתנועה ולהוויה חיונית יותר ומלאה יותר.

הדוגמא אותה נתתי קודם לכן משיעור היוגה, של מעבר מתחושת כאב הגב בגוף לתחושה נעימה בכף היד, היא דוגמא בשפת הטיפול בביוסינתזה למעבר משדה מוטורי של כיווץ לשדה של התרחבות (גם התמתחות פשוטה של הגוף, כפי שאנו מתמתחים בבוקר יכולה להדגים תנועה של התרחבות).

כאשר אנו שוהים בכאב בגוף אנו חווים כיווץ, חוסר מוטיבציה לזוז (כדי לא לחוש בכאב), וצמצום של תנועה ונשימה. כאשר נעשה מעבר לתחושה נעימה במקום אחר בגוף אנו חווים התרחבות של הנשימה, הרפייה של השרירים ותנועה עדינה מחוץ לאיזור הכאב. גם חוויה של דיכאון היא דוגמא לשדה של כיווץ – העניין בחיים מצטמצם, רמת החיוניות יורדת, ישנה עייפות בגוף ושינה מרובה ומעבר לכל ישנה הימנעות מהשתתפות בחיים וניסיון שלא לתפוס מקום במרחב (“אני מעדיף שלא יראו אותי, שיניחו לי”).

דוגמא נוספת לתנועה בין שדות מוטוריים כאמצעי לריפוי או שינוי היא מעבר בין שדה הרוטציה לשדה התיעול: כאשר אדם חווה בלבול בחייו, חוסר יכולת להחליט, חוסר מיקוד וחוסר ריכוז, נוכל לראות שהוא נע בחיים בצורה מעגלית – ממחשבה למחשבה, מרגש לרגש וחוזר חלילה, לעיתים אותו אדם ירגיש מוצף ולא ממוקד. מבחינת רובד התנועה שלו הוא יחווה המון תנועה וסערה אך ירגיש שהוא נשאר במקום. אדם כזה עשוי למשל להתקשות בבחירת מקצוע או תחום לימודים או להתחיל ללמוד מספר פעמים ולא לסיים. מול אדם כזה, אשר נמצא בשדה רוטטיבי (מעגלי) ננסה לעודד תנועה ומעבר (ולו לרגע אחד בתור התחלה) לשדה מוטורי מתועל (קווי).

נוכל להשיג זאת ע”י שיחה – ע”י התמקדות בסיפור או קושי אחד בלבד וירידה לעומקו, ע”י החזרת המטופל לעניין בו אנו עוסקים אם גלש. נוכל לעשות זאת גם בדרך של מגע – ע”י מתן מגע מחזק, מקרקע וקבוע, ונוכל לעשות זאת גם ע”י תנועה – בדרך של משחקים או תרגילים מסוימים שתנועתם קווית וממוקדת (כמובן, בהתאם לנכונות של המטופל לנסות).

עבור המטופל, אשר רגיל להימצא בשדה רוטטיבי, תנועה לעבר שדה אחר, וביקור חד פעמי אפילו בשדה תנועה קווי וממוקד, עשויים להעלות כל מיני תגובות. זה עשוי להעלות התנגדות וקושי (שאותם נברר עימו), אך זה עשוי באותה מידה לתת לו בהירות לרגע ותחושת קרקע, דבר שיאפשר לו להכיר בעובדה שקיימת בו גם האפשרות להיות ממוקד, וקיימת בו – בגופו שלו, היכולת לבצע תנועה אחת ישרה, ממוקדת, שמגיעה אל יעדה.

גם אם יחזור המטופל מיד לאחר מכן לשדה המעגלי המוכר לו ולתחושות הבלבול, אין זה אומר שלא ביצע (בעצמו) תנועה חדשה בשדה מוטורי שאינו מוכר לו. היכולת של הגוף לזכור תנועות וחוויות חדשות תוביל לצד עבודה עקבית ובהמשך הבירור עם המטופל ליצירת נתיב חדש של פעולה ויצירת תפישה מחשבתית חדשה של המטופל אודות עצמו. בהמשך, יוכל הדבר להביא את המטופל לפעול בחייו בצורה ממוקדת ומתועלת יותר.

 

6. סיכום

 לסיכום, העבודה על הכלה והכרה ברגשות מקבילים (שלנו ושל הסביבה) נעשית במסגרת הטיפול בביוסינתזה תוך כדי חיבור לגוף ותנועה בין שדות מוטוריים הן ברמת המחשבה, והן ברמת הרגש והתנועה.

העיקרון המנחה שלנו בטיפול הוא ש”הכל בגוף אחד”. לפיכך, אנחנו שואפים לסייע למטופל להכיר את שלל הרגשות והתחושות שהוא חווה, להכיל אותם, וללמוד איך להתנהל עימם בלי הצורך לבטל אותם או להדחיק. השילוב של העבודה על הכלה וגבולות לצד עבודה דרך משאבים ולצד עבודה בטכניקה של שדות מוטוריים עוזרת למטופל לעשות תנועה חדשה או לחוות חוויה חדשה בקליניקה ואותה הוא מיישם לאחר מכן בחייו ובהתמודדותו עם מנעד הרגשות והאתגרים הנפשיים שחיי היום יום מזמנים לנו.

 

Read more article
עץ האדם והמימדים הבסיסיים בביוסינתזה

הדימוי העתיק של עץ החיים העומד בין שמים וארץ מהווה מטאפורה לאדם ולמערכות חייו השונות. בהקשר זה מתוארים המימדים המרכזיים של הטיפול בביוסינתזה וכן הקשרים שבין הרבדים השונים של עבודתנו הטיפולית.

זכויות היוצרים בכל הרעיונות והתכנים של הביוסיתזה שייכים  לדויד בואדלה וסלביה ספצ’ט בואדלה. כל העתקה אסורה ללא אישורנו. 

 

The Tree of Man

And

The Fundamental Dimensions of Biosynthesis

By David Boadella

 

מאת דיוויד בואדלה

תרגום: מיכל טסל

 

זכויות היוצרים בכל הרעיונות והתכנים של הביוסיתזה שייכים  לדויד בואדלה וסלביה ספצ’ט בואדלה. כל העתקה אסורה ללא אישורנו. 

 

מבוא

סמל עץ החיים, שעמד במרכז העולם, עתיק כמיתולוגיה. עץ החיים שהשתרע בין שמיים וארץ שינה צורתו והפך לעץ האנושות, גופו של היצור האנושי, הממוקם בין האדמה תחת רגליו והשמיים מעל לראשו.

בהצגתי את המימדים הבסיסיים בביוסינטזה, אשתמש במטאפורה זו של העץ כשלד מאחד, שיעזור להבין את הקשר בין החלקים השונים בעבודתנו המשותפת.

 

1. זרמי חיים (Lifestreams): שורשים של התגלמות

העץ עוגן באדמה בעזרת שורשיו, המספקים לו הזנה חיונית. במיתולוגיה הנורדית עץ העולם הקדוש היה בעל שלושה שורשים, מהם נבעו מעיינות החיים ודרכם זרמה האנרגיה לגוף העולם. בביוסינתזה, שלושת שורשי העץ מקבילים למה שקראתי שלושת זרמי החיים.

אני מאמין שכולם בביוסינתזה מכירים את מושג היסוד הזה, הבא מתחום האמבריולוגיה המעשית: שלושת השפופרות של ההיווצרות הגופנית שלנו, הבונות את הרקמות הפנימיות, האמצעיות והחיצוניות בגוף.

שלושת זרמי-ההרגשות (affect-streams) הקשורים לזה הם:

זרם ההרגשות הקשור לקבלת הזנה טובה בהיבט הפיסי והרגשי, זרם ההרגשות הקשור לתנועות חופשיות וחינניות, וזרם ההרגשות הקשור למגע מענג בעור ובאיברי החישה.

כל שלושת זרמי-ההרגשות הללו יכולים כמובן להיות טעונים באופן שלילי: קומת הקרקע הגופנית של הנוירוזה היא כולה בנוגע לכך: הכיווצים והלחצים בתוך המערכות האורגניות וביניהן, כאשר האינטגרציה בין שלושת הזרמים הופכת למפוצלת ותפקודה לקוי.

שלושת הזרמים מקורקעים בצורתנו הגופנית (מורפולוגיה) ובפיסיולוגיה שלנו ובאים לידי ביטוי במטבוליזם האנרגטי שלנו: בתחום הפסיכולוגי הם הופכים לשלושת תחומי העניין הגדולים: מה קורה במערכת הרגשית, מה קורה בהתנהגות שלנו כמו גם בתנוחות הגוף ודפוסי הפעולה שלנו, וכן מה מתרחש באופן בו אנו חשים את העולם ומוצאים בו הגיון: אנו קוראים לזה ה-ABC של ביוסינתזה: Affect רגש, Behavior התנהגות, Cognition הכרה.

שורשי העץ שואבים הזנה, הנעה בתעלות במעלה העץ, וכך מזינים את האורגניזם כולו ברמות הוויה מאונכות רבות. באופן דומה, שלושת זרמי החיים קשורים לרמות מידע מהדהדות בכל רמות ההוויה שלנו: אנו יכולים להבחין בין שלוש צורות של שפה: שפה שמתארת אירועים, מה קרה, שפה שמתארת רגשות, ושפה שמתארת אמונות ועמדות.

זהו עקרון זרמי החיים כפי שהוא ממופה בשפה. במסורות הרוחניות אנו מוצאים הדרכה בסיסית אודות הטבע תלת-הצדדי של האדם. יש לזה קשר לתורת השילוש הקדוש בנצרות שהולכת אחורה עד למיתוס המצרי של אוסיר, הורוס ואיסיס. אוסיר, המלך הגוסס, סמלו בגוף הוא בעמוד השדרה, ציר התנועה. הסמל שלו היה עץ.

אנו זוכרים שישו נצלב על עץ, אולם אותו העץ הפך לסמל של תחיית המתים, כפי שנעשה קודם לכן במקרה של אוסיר. איסיס, בת הזוג שלו, סמליה היו גלים וכנפיים המתקשרים לנשימה ולריאות. עין, העין של הבהירות, סימלה את הורוס בנם. כאשר הבהירות טושטשה דיברו על המסכה של הורוס, הפנים השקריות המחביאות את העצמי האמיתי. במסורת הבודהיסטית אנו זוכרים שבודהה קיבל הארה תחת עץ. הטיבטים הביאו לנו את המושג של שלושת המדריכים, ערוצי השראה שניתן לראותם כרמת הביטוי הגבוהה ביותר לשלושת זרמי החיים: אלו הם חמלה, הרגשות כלפי האחר, פעולה מתוך חמלה, התנהלות טובה ביחס לאחר, וחכמה: תובנות לגבי עצמך, לגבי אחרים ולגבי העולם.

 

2. שדות החיים: רמות של ביטוי

מתוך שורשי העץ צומח הגזע האנכי שהוא החלק המרכזי של גוף העץ. הגזע עולה מתוך הקרקע ונמתח מעלה לכיוון האור.

בגוף האדם אנו גם מדברים על גזע (trunk) (הערת המתרגמת: מרכז הגוף ללא הגפיים והראש), ובסיס גזע הגוף נחשב למרכז השורש של הגוף. הגזע בגוף מוחזק יחד על ידי עמוד השדרה, הציר של המערכת המוטורית, והתעלה עבור העצבים המוטורים, עצבי החישה והמערכת הווגטטיבית הנלווית.

לאורך עמוד השדרה נמצאים שבעה צמתים טבעיים בהם עמוד השדרה מתכופף ומתעקל. בצמתים אלו ממוקמים מרכזי מערכת האנרגיה המעודנת, כשהם מקושרים אל הבלוטות המרכזיות בגוף. גזע עמוד השדרה הוא הציר המאחד המרכזי של הגוף, הנמתח מהאגן ועד למוח, כשהוא עובר דרך מרכזי העצבים המווסתים עיכול ומיניות, משם לאלו ששומרים על האיזון בלב, ומשם אל הגרון והשפה, העינים והראיה, האזניים והשמיעה, ולבסוף למוח עצמו, פיסת החומר המורכבת ביותר הקיימת בטבע.

בביוסינטזה אנו קוראים לרמות הביטוי, הקשורות למקטעים אנכיים שונים לאורך עמוד השדרה, בשם “שדות חיים”. מיניות היא שדה חיים. שפה היא שדה חיים. המטופל שבא אלינו לטיפול מציג את בעייתו באחד או יותר משדות החיים הללו: שדה החיים נותן לנו דרכים שונות דרכן ניתן להגיע אל הבעיה שלו: אנו יכולים לבחור אם לעבוד עם שדה החיים של תנועה (הנקרא השדה המוטורי), או עם שדה החיים של מערכת האמונות, או עם המורכבות של ההעברה. העבודה הטיפולית מחפשת לנוע מעלה ומטה בין שדות החיים, תוך שהיא עוזרת לאדם להגיע ליותר אינטגרציה בתוכו, עוזרת לתקשורת פנימית ולהעברת מידע, כבסיס לפתירת בעיות, מתחים, וסיבוכים במערכות היחסים האישיות. שדות החיים תואמים לנקודות במה שאנו קוראים ההקסגרמה (מתרגמת: כוכב בעל ששה קודקודים) של ביוסינתזה, שאלו נתיבי גישה טיפוליים שונים: למשל עבודה עם חלומות בכדי להגיע אל הנשימה; או עבודה על בהירות רגשית, כדי להביא לשחרורה של תחושה רוחנית עמוקה יותר.

 

3. קווי-חיים: רשתות של התחברות

העץ אינו עומד לבדו: הוא אורגניזם ביער של אורגניזמים אחרים. העץ מפריח פרחים, ומושך אליו חרקים. הוא שולח נבגים לארבע רוחות השמיים. הוא יכול להפרות ולהיות מופרה. העלים שלו מהווים חלק מקרקעית היער ומספקים הזנה לעצים אחרים. העץ הוא חלק ממערכת אקולוגית. גם האדם אינו עומד לבדו.

יש לו קווי חיים של מערכות יחסים הנפרשות אחורה טרם זמנו דרך הוריו ואבותיו. עשרים דורות של השפעה, ואנו חזרה באמצע ימי הביניים. מספר האנשים באולם זה, אם כל אחד מייצג דור אחד, לוקח אותנו אחורה לתקופה טרם בניית הפירמידות במצרים, לשחר הציביליזציה והתרבות.

יש לנו קווי חיים שנמתחים אחרינו: הילדים שלנו, הנכדים שלנו, לא רק אלו שאנו מולידים באופן פיסי, אלא גם אלו שאנו יוצרים באופן מקצועי: שושלת היוחסין של תנועות טיפוליות, של העברה תרבותית. אחרי כן יש לנו את קווי החיים עם בני זמננו, קשר מיני עם בני זוג, כל התהליך העצום של יצירת מרחב שיתופי עם יצור אנושי אחר, הפשרה שבין אוטונומיה ותלות, היפרדות והימזגות.

תלמידה שלי לשעבר וקולגה מאנגליה התוותה מודל עשיר אודות מערכת היחסים הטיפולית, ובו חמישה היבטי מפתח, שבכל אחד מהם ייתכנו שני עיוותים קוטביים. איני יכול להיכנס לפרטי המודל, אך אציין בקווים כלליים את חמשת סוגי היחסים אותם היא מתארת. כל אחד מהם חשוב בטיפול, כמו גם במערכות יחסים אנושיות רגילות.

ראשית היא מתארת את ההתקשרות הטיפולית (working alliance), מערך הקרבה בטיפול. חוזים, בין אם הם נעשים בכתב או באופן מילולי, הם הסכמים בהם מתרגלים אחריות. חוזה שמופר יוצר סדקים במסגרת. המסגרת משמשת מיכל להכלת ארבעת הסוגים האחרים של מערכות יחסים.

שנית, יש את חברנו הוותיק יחסי העברה. מה שמועבר אלו עמדות ישנות, רגשות, וציפיות ששייכים לעבר ומועברים להווה: זו צורה של התניה שמגבילה את האפשרויות בהווה. בעבודה עם העברה עובדים על הפיכת ההתניה למודעת ועוזרים לאדם לנוע מעבר לה. אולם לא כל מערכת יחסים היא העברה.

שלישית, יש את מה שהקולגה שלי קוראת היחסים האמיתיים. זהו השוויון האנושי בין שני אנשים שהוא מעבר לתפקיד שלהם. יש מקום לכעס אמיתי מהמטפל למטופל ולהיפך, שאינו חייב להיות התניה מהילדות. יש מקום לתחושת אובדן אמיתית כאשר מטופל עוזב לאחר 5 שנות טיפול. עלינו להיות זהירים מלפרש כל רגש אמיתי כתוצאה מצומצמת הנובעת מגורם מהילדות.

רביעית, יש את היחסים ההתפתחותיים (developmental relationship), שהם גורם מפתח בביוסינתזה, בו עובדים עם דפוסי צמיחה התפתחותיים. יחסים אלו עוזרים לאחר לפתח כישורים חדשים. זו בניית העתיד, ולא חיפוש העבר.

ולבסוף, יש את רמתו הרוחנית של הקשר. התכנסות שני יצורים אנושיים כהזדמנות ומפגש ייחודיים, שלעולם לא התרחשה קודם לכן באופן זהה ולעולם לא תתרחש שוב באותו אופן בדיוק. הקסם והמיסתורין של הנוכחות, המודעות הנומינלית לגבי קרקע עמוקה יותר, התומכת במערכת יחסים שמסוגלת ליצור איתה קשר.

 

4. תמונת נוף החיים: דפוסי חוויה

לעץ יש טבעות. בכל שנה הגזע מתרחב ומוסיף טבעת חדשה. עץ הסקויה העצום מקליפורניה, שרוחבו מספיק כדי שמכונית תעבור דרכו, הוא בעל 4000 טבעות. כל טבעת קובעת שכבה חדשה של היסטוריה. אורך חיי העץ מוצפן בטבעותיו.

האדם, בתקופת חייו, מתגלם לתוך תא מופרה שמכפיל עצמו שוב ושוב סביבות 32 פעמים, עד אשר יש אלפי ומיליוני תאים.

מהתקופה הפרהנטאלית (לפני הלידה) האדם מגיח דרך תעלת הלידה אל הקיום שלאחר הלידה: כל מה שהתרחש מהלידה ועד ליום רביעי, ה-21 באפריל, 1998. אך יש לנו פנטזיות, חלומות, כיסופים ותוכניות לגבי מה שעתיד לבוא: אנו בונים את מה שסטנלי קלמן קורא לו הגוף הארוך של הזמן (the long body of time), המתפתח לקראת איזו נקודה עתידית, כשהוא מונע באופן מודע או עיוור: זו התקופה שלפני המוות שלנו: כל מה שעוד ממתין לנו בחיים אלו.

לבסוף יש את מקטע החוויה שלאחר המוות, אליו יש לנו גישה דרך חלומות, חזיונות ארכיטיפיים, ודרך מה שנקרא זיכרונות מחיים קודמים או תסריטי גלגול נשמות: הדימויים שלנו סביב המוות ומה שעשוי להימצא מעבר לו. היסטוריה, וההיסטוריה שעתידה לבוא, מה שאנו קוראים לו עתיד, מעורבבים עם דימויים, צבעים מתפיסות של אחרים.

זיכרון הוא ערבוב של עובדה ופיקציה: חוויות משמעותן מה שעברנו בחיים, זו תערובת של האובייקטיבי והסובייקטיבי והאינטר-סובייקטיבי. זה מה שאני קורא לו תמונת נוף החיים, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו אודות מהיכן באנו ולאן אנו הולכים, החלומות שלנו, חזיונות   העבר, חזיונות העתיד, השטיח הרקום שאנו טווים מחיינו, תהלוכת הראווה של התגלמויותנו.

בעבודה עם זיכרון, באמצע הוויכוח אודות זיכרון שיקרי, עם קוטביותו בין עובדה ופיקציה, אנו מנסים בעבודת נמלים להוציא החוצה את משמעויות החוויה, ולעזור למטופל לתחום מחדש משמעויות אלו, כך שהוא הופך לסוכן מודע בדרמה הפרטית שלו, ולא רק קורבן של אנשים אחרים, או קורבן של כוחות עיוורים שזרקו אותו אל הקיום.

תמונת נוף החיים משמעותה הצורות של סיפור חיי האדם, כולל חלומותיו, ציוריו, הפואמות  שלו, שירי הנצחון והייאוש שלו. זהו האזור שבו שירה וטיפול, מוסיקה וטיפול, דרמה וטיפול, חופפים ומפרים זה את זה.

 

5. צורות חיים: מבנים של אינטגרציה

לעץ יש ענפים. וילהלם רייך כתב: עץ עקום לעולם לא צומח ישר. עצים יכולים להיות מעוותים או מעוצבים היטב. הם יכולים להיות שדופים ונבולים בשל תנאים קשים, או הם יכולים להיות אובייקט יופי עוצר נשימה. צורת העץ קשורה למבנה שלו:

הפרופורציות של ענפיו, האיזון של הוויתו. בפסיכותרפיה יש לנו את מושג המבנה, והגנות המבנה. כאשר יש מעט מדי מבנה באדם חסרה הלכידות והבהירות (coherence), ויש נטייה להתפרק. המבנה חסר. הצורה הקיצונית של זה היא מצב פסיכוטי, המלא בבלבול וחוסר קשר ( incoherence). אנרגיות עוצמתיות נעות, או קופאות, אך האדם אינו מסוגל לסדרן למבנה, או לשלב את הכאב בחייו.

מצב גבולי (borderline state) הוא מצב ללא גבולות. אדם ללא גבולות מרגיש שאין לו עור: הוא כמו עץ שקליפתו נקרעה ממנו, פגיע מדי, ונעשה חולה רגשית בקלות. פסיכותרפיה עוסקת רק עם רמות מבנה המגיעות עד למה שנקרא האדם הנורמלי, שיש לו מבנה נורמלי, מה שרייך קרא הומו-נורמליס (Homo normalis).

האם זה כל משמעות הפסיכותרפיה? טכניקה כדי להפוך אותנו לנורמלים?

יש לקוות שלא, ויש לנו מונחים כגון “אינדבידואציה” שמשמעותו להפוך לבלתי מפוצל (undivided). כאשר אלכסנדר לואן רצה למצוא מטאפורה לפיצול שבאדם, הוא לקח גזע כרות חצוי בעזרת גרזן. אינדבידואציה זה ריפוי הפיצול, גישור הפערים באינטגרציה שלנו, להפוך לשלם יותר.

עץ האדם בקבלה, עם אפנות (modalities) העליון והתחתון, הימני והשמאלי, הוא סמל לשלמות האדם.

בביוסינתזה עובדים רבות עם רעיון הקוטביות, קיצוניות הקבעון בקצה זה או אחר, והפעימה בין שני הקצוות. קיימות רמות מבנה שהן גבוהות יותר מלהיות נורמלי, אך הן אינן מבנים מגושמים העשויים במסה, או היבטים של האגו, אלא מבנים עדינים במערכת האנרגיות המעודנות.

מדיטציה היא דרך של כוונון-עדין, ולכן מארגנת מחדש את שדה האנרגיה. אם כך צורות החיים קשורות לשלבי הקוהרנטיות השונים שהאדם עובר בהתפתחותו בחייו, והיא קשורה לצמיחה האישית והרוחנית שלו, ולא להזדקנותו על ציר הזמן.

בעבודה עם צורות חיים אנו מעוניינים לעזור לאדם להתקדם בחייו, להתפתח בנתיב שלו, לפתח יותר רגישות כלפי אפשרויות וכיוונים חדשים, ולהיות פחות מרוצה מרמות קודמות של התאמה והסתגלות.

 

6. קרקעות החיים: יסודות של תמיכה

שורשי העץ נעוצים עמוק באדמה. השתרעותם תחת הקרקע עמוקה כמו התפרסות הענפים  מעל הקרקע. העץ עוגן באדמה, שואב לחות מהגשם, בגומעו אלפי ליטרים ביום.

בביוסינתזה אנו מתייחסים לצורות קרקע רבות. הראשונה שבהן היא כמובן הקרקע הגופנית, היציבות שלנו על הקרקע, תחושת ההשתרשות בעולם או העדרותה. אולם קרקוע פיסיקלי זה הוא רק הסוג הראשון של קרקוע. יש קרקוע מיני עם גופו של האחר.

יש את קרקע הבית של טבע, וההתחברות למקום מסוים. יש את הקרקע האנושית של משפחה או קהילה. יש את הקרקע התפיסתית של מערכת השפה או מערכת אמונות. ויש את הקרקע הפנימית של אמונה במשמעות החיים האישיים.

מגוון קרקעות אלו, המעשיות, המדומינות ואלו שבזיכרון, הן חלק ממשאבי האדם. הן מקורות כוח לתמוך בו במשברים, אלו מעיינות ריפוי להזין אותו ברגעי לחץ. בנוירוזה אנו זוכרים את הטראומה ושוכחים את קרקעות החיים.

ההיבט החשוב ביותר בעבודה עם טראומה הוא להחיות מחדש את קרקעות החיים. אישה שהופרדה מאביה בגיל שנה זוכרת את הנוחות האדמתית והתמיכה של ידיו בשנה הראשונה לחייה. אישה שעושה דמיון מודרך אל תוך החור הוולקני שבמרכז ליבה מגלה בקרקעיתו בקבוק המכיל את המסר: בקרקעיתו של כל חור שחור יש חלב ודבש. לאדם יש חלום שבו אביו המנוח מביע מחילה על העונשים בילדותו. אישה הגוססת מסרטן מניחה קן של ציפור על שולחנה. אישה שסבלה מהתעללות טראומטית זוכרת ומגלה מחדש, באופן שניתן להעלותו על הדעת, כלב שיכול לעזור לה לרוץ למקום בטוח בו היא יכולה לראשונה להרגיש בטוחה.

הדוגמא הנוגעת ללב ביותר אינה באה מחדר הטיפולים אלא מקטע עיתון ממלחמת העולם השנייה: ילדה בת עשר, כלואה באושוויץ, שמרה יומן שנתגלה לאחר מותה במהלך השואה, שבו היא כותבת את הדבר הבא: “בכל יום אני מביטה מבעד לתיל הדוקרני ואני רואה עץ. העץ הזה עוזר לי להיזכר ביופי ובעוצמה של החיים”

 

7. קרני חיים Life rays: איכויות של השראה והתגלמות

צמרת העץ נקראת כתר (crown), כשם שקודקוד ראשו של האדם נקרא כתר. כתר העץ מכיל עלים היונקים פנימה אוויר וטובלים באור השמש. הפוטוסינתזה של העץ מספקת את האנרגיה לביוסינתזה של גופו.

בצורת הביוסינתזה שלנו, אנו עוסקים בנגישות שלנו לרוח (spirit), שזה אומר נשימה, ולאור, שמהווה סמל לאיכויות שלנו. פסיכותרפיה מודרנית נוטה לחשוד ברוחניות כמשהו אזוטרי ופולחני, ולחשוש ממנה. אולם לאחרונה הראתי במאמר שכל צורות הפסיכותרפיה קיבלו מתחילתן השראה ממקורות רוחניים, נוסף על רעיונותיהן מהתחום הפסיכודינמי, התנהגותי או מתחום הפסיכותרפיה הגופנית.

בביוסינתזה ההזנה הרוחנית של האדם מקבלת מקום מרכזי, בניגוד לחוסר הבית הרוחני המהווה אחד ממאפייני הייאוש הקיומי על כל צורותיו.

בחלק מצורות הלימוד האזוטרי מבינים את האיכויות או מסמלים אותן כקרני אור היורדות אלינו ממימד רוחני של הוויה. במאמר מוקדם יותר התייחסתי לזה כזרמי אור, לעומת זרמי החיים של השורשים שלנו.

וילהלם רייך כתב שבתחתית כל נוירוזה, תחת כל מצב כואב ותנאי עינויים, שוכן לו מצב פשוט, הגון ובהיר של הוויה אנושית. הוא קרא לזה הליבה (the core). אנו קוראים לזה מהות (essence). הנוצרים קוראים לזה נשמה (soul). רוחניות במהותה היא פשוטה מאוד: המורה הרוחני הדני, בוב מור (Bob Moore) קורא לזה התחושה לגבי מה שאנו עושים. זה המיסתורין מאחורי הבעיה, הריפוי מאחורי הפצע, הפנים האמיתיות שמאחורי המסכה של הורוס, האיכויות שנחוץ לגלותן עם רוצים להתמודד עם לחצי החיים בדרכים בהירות.

בבודהיזם סמל מימד האיכות של ההוויה הוא שמיים פתוחים או בהירים. העננים יכולים לערפל אותם, אך הם תמיד שם. לפעמים אנו יכולים לראותם במבט חטוף לרגע ואז שוכחים מזה שוב. לעיתים, כמו אנשים שגרים בעיר ולא ראו לעולם את שמי הלילה, אין לנו שום תחושה של זה, אך זה פועל מעלינו נסתר מהעין. לפעמים שמיים בהירים אלו הופכים למשאב אליו אפשר להתחבר באופן יומיומי: ברגעים כאלו אנו מרגישים “מוארים”, אך זה לא מצב קבוע, אלא תזכורת לטבע חסר העננים של ההוויה הבסיסית שלנו.

מהטבע הבלתי מעונן הזה מגיעות האיכויות הבסיסיות שלנו; היכולת לאהוב, לתובנות, לאומץ אל מול שדים, לאמונה למרות עינויי המלחמה, לאמון בכוח החיים.

מימד האיכות של ההוויה, כפי שהוא מובן בביוסינתזה, הוא מעבר לגוף (trans-somatic)  אך מגולם בצורה מוחשית, טרנספרסונלי אך לובש צורה אישית, בלתי ניתן להשמדה, ויחד עם זאת ביכולתו להישכח, להתכסות או להתערפל.  אנו יכולים לשכוח את האיכויות שלנו, אך הן אינן שוכחות אותנו.

העץ באופן קבוע מפיק תועלת מקרני השמש בשמיים הבהירים, גם כאשר אף שמש אינה נראית לעין. ממעמקי הסכיזופרניה עולה דימוי השמש השחורה, והריפוי של סכיזופרניה מערב הפיכת דימוי זה של השמש השחורה, לתחושה של חום אנושי המפשיר את איכויות האדם מתוך תרדמת החורף שלהן.

 

סיום Conclusion

ניסיתי לתאר בקווים כלליים את המימדים הבסיסיים של ביוסינתזה, תוך שימוש במטאפורת העץ. זהו החזון שלי אודות העבודה בה אנו מעורבים. לא דיברתי על שיטות, טכניקות, ועקרונות טיפוליים, אלא על הטרום טיפוליים ומעבר לטיפול.

הם מונחים ביסוד העבודה במאות תחומי יישום.

Read more article
היסודות של הביוסינתזה בתיאוריה וביישומים

מאמר מקיף זה נכתב עבור המועצה העולמית לפסיכותרפיה, בו מציג ד”ר דיוויד בואדלה את אופני הטיפול השונים בביוסינתזה ואת ההשפעות השונות של התערבויות טיפוליות ברמות התנסות שונות

 

זכויות היוצרים בכל הרעיונות והתכנים של הביוסיתזה שייכים לדויד בואדלה וסלביה ספצ’ט בואדלה. כל העתקה אסורה ללא אישורנו. 

 

1   העקרונות התצורתיים, זרמי חיים ושלושת המודלים של העבודה הטיפולית:

ביוסינתיזה פירושה אינטגרציה של חיים. תחום זה העלה לראשונה בהקשר פסיכותרפויטי ע”י פרנסיס מוט, פסיכולוג אנגלי נחשב לפני כ-50 שנה. מוט עבד עם דימוי הגוף (body-imagery) לפי המסורת של פול סכילדר באוניברסיטת וינה בשנות העשרים המוקדמות. עבודתו של סכילדר הושפעה בחלקה מפייר ז’אנט מביה”ח סאלפטריר שבפריז בעשור האחרון של המאה ה-19.
פייר ז’אנט הינו ‘הסבא’ של גישתנו. תובנתו הנפשית-פיזית אל תוך מערכת היחסים שבין הרגש, הנשימה והתנועה, כוננה את הבסיס לפסיכותרפיה גופנית, 40 שנה לפני וילהלם רייך. ז’אנט התמקד, כמו גם פרנסיס מוט אחריו, בתהליך התצורתי (formative) של התהוות העובר כמונח בשורשים העמוקים ביותר של קיומנו הנפשי-פיזי. דייויד בואדלה פיתח והעמיק במשך כ-30 שנה תובנות אלה, ואף פיתח צורה מיוחדת של פסיכותרפיה גופנית, לה הוא קרא ‘ביוסינתיזה’.
בביוסינתיזה באה לידי ביטוי תפיסה רעיונית מכרעת אודות 3 זרמי חיים של השפעה, הנקראים uterine affect, kinesthetic affect ו- feotal skin affect, המקבילים ל-3 שכבות העובר בהתפתחות העוברית.
זרמי השפעה אלה בחיים שלאחר הלידה מקבילים לחלקים מורפולוגיים מסוימים בגוף ולשלושת התהליכים העיקריים של רגשיות, נייעות ותפיסה, כמו גם לשלוש השכבות הבסיסיות של אנדודרם, מזודרם ואקטודרם. בעבודה עם ההקשרים של שלושת אזורים אלו של התנסותנו ושל ביטויינו, פותחו 3 מודלים של עקרונות טיפוליים, להם הוא קורא ‘מרכוז’ (centering), ‘קרקוע’ (grounding) ו’כיוון’ (facing). ‘מרכוז’ קשור להבאה-לאיזון מחדש של הנשימה ולמציאת תנועה ממורכזת יותר בין פעולה רגשית מוחצנת acting out (היסטריה), לאפתיה רגשית (חסימה רגשית או התנוחה הסכיזואידית). ‘קרקוע’ קשור לאיזון מחדש של כוונון שרירים בין קצוות של היפוטונוס הקשור לייאוש ולהתמוטטות, ושל היפרטונוס, הקשור לדוחק ולמתח. ‘פייסינג’ קשור לשיווי משקל של התפיסה בין הראיה הממוקדת-מידי (tunnel vision) והראיה המפוזרת (scatter vision).

2.   אנרגיה, מגע והשקפת עולם: השפעה והקשת של שדות החיים:

בביוסינתיזה אנו עובדים באופן אנרגטי עם הבעה בצורה של ביטוי רגשי, הגלוי של אפשרויות התנועה וההתפתחות של תובנות יצירתיות. אנרגיה פוטנציאלית האצורה במעצורים רגשיים או בהתכווצויות השרירים, משוחררת באנרגיה הקינטית של הקישוריות הפנימית והחיצונית. באופן דומה, במקרה של חוסר בטעינת אנרגיה ניתן לעזור למטופל להגדיל את המכסה האנרגטית שלו.
עבודה אנרגטית זו לעולם אינה נמדדת בכמויות של נמרצות, אלא בהקשר של איכות הנמרצות, או במילים אחרות – בהקשר של מגע או קשר (contact).
ההדגש על קשר בביוסינתיזה הינו דגש על הגוון הדק של היחסים בשדה הבין אישי שבין מטפל ומטופל. כמו בכל תרפיות פסיכודינמיות, ישנה מודעות של העברה ושל העברה נגדית כאחד הכלים הבסיסיים בין אנשים, אולם מודעות זו של ההעברה מעמיקה ומתרחבת ע”י ההכללה של החלקים היסודיים הבלתי מילוליים. אנו מדברים אודות נוכחות אורגנית, הדהוד גופני והזדהות ווגטטיבית כהיבטים שונים של התגשמות משותפת בין שני האנשים שבחדר הטיפולים.
השקפת העולם של האדם כוללת את מערכת האמונות שלו, גישות האופי, ציפיות, דפוסי חשיבה וזיכרונות, הכוללים התרחשויות הסטוריות ופירושים לחוויות (תבניות של חוויות, חיבור).
השקפת עולם בחלקה הינה ביטוי של מבנה האופי, שניתנת להבנה כהיסטוריה המוקפאת שלנו, המושרשת באופן פיזי בדפוסי נשימה ובהגבלות בתנועה.
המטפל בביוסינתיזה עובד על קשרים אנרגטיים קרובים, על מגע של קירבה ועל התוכן של השקפת העולם, על מנת להתגבר על חוסר הקשר המבוטא בנוירוזה.
החוויה וההתרשמות של האדם ניתנות להבנה כמגוון של שדות-חיים, הכולל מרכיבים פיזיים, אנרגטיים, רגשיים, של יחסים, הכרתיים, של דמויים ורוחניים. אחדים ממרכיבים אלה זוהו בתיאוריית האַפקט כהיבטים של הבעה אנושית מחוברת, אינטגרלית. התפיסה של שדות-חיים פותחה גם במחקר של דימויי גוף להביע את החוויה האנושית רבת הממדים. מחקר הילדות מראה הבנה דומה בהקשר של
Affecto-motoric-schema .

3. צורת זרימה ותנוחות של הנשמה: נסיגה, התקדמות וסכמות השפעה-תנועה:

בביוסינתיזה אנו עובדים עם תבניות מסוימות של תנועה מכוונת, כמו כפיפה ומתיחה, גרירה והתנגדות. לתבניות אלה מספר פונקציות:
בראש ובראשונה הן מעורבות עמוקות ברציפויות התפתחותיות, כפי שאנו מוצאים בחיים שלפני הלידה,  בזמן הלידה, בצעדים המוקדמים שלאחר הלידה כמו זחילה ועמידה, ובפסיכולוגיה ההתפתחותית הגופנית של אגו בריא. השדות המוטוריים, כפי שאנו קוראים להם, יוצרים גם שפת תנועה בסיסית, שהינה חלק מהמורשה שלנו כיונקים, אולם כאשר דפוסי התנועה נעשים חד צדדיים או מוגזמים, נוצר אז בסיס גופני של גישות אופי מקובעות שהתכווצו הרחק מהעולם, נמשכו מידי פנימה, דוחות אותו ברוח פרנואידית, או עושות בו מניפולציות בהתאם לכפיית האגו.
בעובדנו עם הגוף, כפי שהצביע דרווין לפני כ-120 שנה, שינוי תנוחות עשוי לשחרר רגשות קבורים או לעורר חדשים, כשם שמצבים רגשיים חזקים עשויים לקבע תנוחות. המטפל בביוסינתיזה לומד כיצד לעבוד עם ‘רגרסיה מיטיבה’, כפי שקורא לה מיכאל בלינט, ולהימנע ‘מרגרסיה מזיקה’. התפקיד של רגרסיה כפי שאנו מבינים זאת, אינו להחיות את הטראומה לשם הטראומה, אלא לחזור לזמן בחיי המטופל שם הופיעו חוויות טראומטיות, ולגלות את התגובות הבריאות לטראומה שלא יכלו להיות פעילות באותו הזמן. בהקשר זה המטרה התרפויטית ברגרסיה היא לאפשר התקדמות חדשה, לגלות חוליות חסרות ברצף ההתפתחותי ולשחרר אנרגיות חסומות שלא היו פעילות עקב הניסיון הטראומתי.
לימוד תבניות השפעה תנועתיות בגיל הרך הראה לנו שהיכולת להגיב בדרך בריאה למאורעות חיים קודמים קיימת באופן ביולוגי, אולם מאורעות חיים שליליים לא יוציאו אל הפועל אותן תבניות תגובה בריאות, אלא יפיקו שדות מוטוריים מעוותים, אשר נוטים להסתגל לסביבה החולה, ושאינם יכולים להסתגל לסביבה בריאה. Affecto-motoric-schemas הבסיסיות אינן מושמדות ואינן הולכות לאיבוד, אלא נשארות כפוטנציאל אשר עשוי להיות פעיל מחדש ולשוב לידי שימוש מלא בעבודה טיפולית בביוסינתיזה. לפני שנים רבות הדגיש דונאלד וויניקוט את החשיבות של הסביבה התומכת, וקבע את המושג ‘קרקוע בתוך הגוף’ לצורך השגה מחדש של שורשינו הגופניים. קרקוע מיוחס לסביבה התומכת הזמינה לאדם וליכולתו להפנים סביבה זו כך שהגוף נעשה בית אמיתי.

4    אסטרטגיות של הפחתת לחץ: טראומה, לחץ והסביבה התומכת:

דוגמא לתהליך זה ניתן לראות במקרה שלפנינו של אישה סכיזופרנית: הסכיזופרניה התפתחה עקב מצבי
Double bind ולחצים רגשיים שליליים בתקופת הינקות. העדר המגע שחוותה השתקף בהעדר המגע שלה עצמה. היא נמנעה מכל מגע עין עם אדם אחר, מתח השרירים שלה היה שילוב של היפוטוניה רבה על פני השטח ומתח רב מתחת לפני השטח. היא סבלה מהזיות, שמעה קולות, חשה נרדפת והתנדנדה בין מוחצנות רבה בסביבה החברתית לבין עולם אוטיסטי סגור. היא טופלה במשך שנים מספר והתקדמה באופן ניכר מעבר למצב עגום זה, ובהדרגה שבה לאחיזה בעולם, החלה ללמוד והתחילה במערכת יחסים. יכולויותיה הרדומות לבריאות שבו לפעילות בעזרת המטפל שלה. היא אף הביאה ילד לעולם, ולמרות החששות, לא חלה נסיגה והיא לא חזרה על הדפוס של העדר-המגע, כפי שחוותה בילדותה, ולא שבה לתנוחות הגוף והאופי הקודמות. היא ילדה ילד שני, ועתה היא אם לשני פעוטות בריאים בעלי עיניים מבריקות, גוף מלא חיוניות ומגע בריא. מהפיכה כזו בסוג הפרעה שכזה מחזקת את אמונתנו באפשרויות לעורר מחדש תנועתיות בריאה ורגשיות בריאה גם כן, כהופעה מחדש של a.m.s קודמות, שלא היו בשימוש והיו רדומות – הדפוסים של יכולת הסתגלות לחיים.

5   ערוצי קשר ויסודות של מגע: המשמעויות של שפת הגוף ושני המסלולים של העברה ושל שליחה:

בביוסינתיזה אנו עובדים עם שתי שיטות קומוניקציה: עם דו שיח – תקשור מילולי, ועם תקשור שאינו מילולי. תקשורת ללא מילים הייתה הנושא באסיפת האיגוד הפסיכולוגי הבריטי לפני כ-30 שנה, והועידה העולמית לפסיכותרפיה כוננה קבוצת עבודה, שבואדלה היה נשיאה. דייויד קורא לנושא זה ‘הסמנטיקות הגופניות’ (soma semantics), המשמעויות של הגוף. זהו שטח נרחב של לימודים תוך תחומיים הכוללים אתולוגיה, חקר הגיל הרך, כוריאוגרפיה לריקודים, רפואה פסיכוסומטית ופירושי התכוונות.

בביוסינתיזה אנו עובדים עם 4 ערוצים – נבדלים אך יחסיים – של קשר בין המטפל לבין המטופל:
– ערוץ הקול, הכולל לא רק שפה אלא את כל ההיבט ה-Para לשוני של צליל הקול ומקצבו, כמו גם אופני הקשבה.
– הערוץ של קשר עין ומבט, אשר מהווה שדה מחקר שלם בפני עצמו.
– ערוץ המגע דרך הרגליים לאדמה, ומערכת התמיכה ובסיס התנוחה שאנו מאמצים.
– ערוץ המגע שבאמצעות הידיים.

מגע נכון תוך מתן כבוד והתחשבות בגבולות של המטופל ושמירה על כלל הפרישות, כלומר שכל המתרחש במפגש הינו לטובתו של המטופל ולא למילוי צרכיו של המטפל, הינו צורך בסיסי, והיה חלק מהפסיכותרפיה במשך 250 שנה מאז שמנסר עבד עם ידיו להשפיע זרימת אנרגיה בגוף המטופל, יוהן רייל עבד עם רויטליזם למתח השרירים ופייר ז’אנט וג’ורג’ גרודק עבדו בעזרת עיסוי להקלה בנשימה ולשחרור תנועות חסומות. בביוסינתיזה אנו עובדים עם 4 יסודות מגע עקרוניים, המיוחסים לחילופי המסרים סביב:
– תמיכה ויציבות (stability).
– שחרור דחפים (אימפולסים) חסומים.
– חיבור למקצב נשימה אורגני.
– סיפוק אמונה חדשה וביטחון.

על תלמידי ביוסינתיזה ללמוד כיצד לנוע בין שיטות תקשורת מילוליות ושאינן מילוליות, לתרגם לא רק את שאומר המטופל בכל שיטה, אלא לתרגם גם בין השיטות. מיכאל בלינט כתב על הצורך בתרגום זה שבין השיטות, אשר טור וון אקסהול מכנה: צורה של semiosis – signaling between signal systems. דבר זה הינו מהותי לשם חיבור מחדש של ראש וגוף, אשר לעיתים קרובות מופרע ע”י מצבי המסר הכפול שמצבים נוירוטים לעיתים תכופות כוללים בליבתם.

6   איכויות מהותיות וקרקוע רוחני: פוטנציאל ממומש ופיתוח משאבים:

בביוסינתיזה אנו רואים את האדם כיותר מסך התניותיו. אנו מבינים שאדם בא לעולם עם איכויות המחכות לבוא לידי מימוש, להתגלות כמו גם להתפתח. איכויות אלה הן חלק מהפוטנציאל האבולוציוני שלנו כבני אדם וקשורות ליכולת להרגיש מהלב, אשר נעשה מוגבל ומתגונן במצבי אופי נוירוטיים. קשר זה ללב הינו המטרה של כל דרך רוחנית, אולם בלבול רב כמו גם סילוף התרחשו ברבות מדרכים אלה, כך שקרקוע רוחני מיוחס לקשר שבין להיות ממורכז בלב, ובד בבד להיות מסוגל להתמקד במטלות היומיומיות, להיות נוכח בתוך המורכבויות של מערכות היחסים והמחויבויות האנושיות, ולהביא עצמנו לידי התגשמות על הפלנטה כהוויה חברתית, מינית ורוחנית.
בעבודתו הטיפולית עלול המטפל בקלות לכרוע תחת כובד בעיותיו של המטופל, ולחוש מדוכא ע”י גודל המטלה שלפניו. ככל שהבעיה מסיבית יותר כך חיוני יותר שהמטפל יתמקד לא רק בבעיה עצמה, אלא במשאבים החבויים או הרדומים של המטופל או מחוצה לו, המחכים לבוא לידי מימוש.
משאבים אלה עשויים לבוא מאיים נעדרי-טראומה שמתקופת הילדות, מקשר חדש לחלק בגוף, מתפיסה חדשה בתוך מערכת יחסים או מתוך קשר לטבע, בדרך שיכולה לסמל חידוש, תקווה או את האפשרות של התגשמות-מחדש שעברה טרנספורמציה. ללמוד כיצד לבוא במגע עם משאבים אלה ולהעמיק את הקשר לאיכויות מהותיות הוא עניין מרכזי בתרפיית הביוסינתיזה. נושא זה בא לידי הרחבה בחלק 3 שלהלן.

 

Read more article
Please wait...
Press here to close