מאמרים

מלכודות משאבים והסוד שבגוף

 

לא נוח לי?

 

כאשר משהו לא נוח, מאד לא נוח, אנחנו מחפשים לזה את הפתרון המהיר ביותר. מחפשים לשנות את המצב כך שיהיה נוח ונעים או לכל הפחות שלא יהיה קשה. אי נוחות גופנית היא דוגמא טובה לכך, למשל כאשר רגל מונחת על רגל לאורך זמן רב ונוצר כאב או נימול. מיד עם הופעת הכאב נחפש לשנות את תנוחת הרגליים על מנת להחזיר לעצמנו את החוויה הנעימה או לכל הפחות על מנת לסלק את אי הנוחות מהחוויה שלנו.

 

דבר דומה קורה גם בעולמנו הפנימי. אי נוחות פנימית כמו דאגות, חרדות, כעסים, בדידות, כאב גופני טורדני ולא מוסבר, מתח סביב מערכות יחסים, קשיים בחיי המין, תחושת תקיעות ועוד, דוחפים אותנו לחפש שינוי שיחזיר את השקט למערכת, ואם לא שקט אז לפחות שלא נרגיש את אי הנוחות הפנימית הזו יותר.

 

חוויה של קושי, אי נוחות או מצוקה משמעותיים הם מנוע רב עוצמה של שינוי. הם אלה הדוחפים אותנו לעשות מעשה. אחת האפשרויות העומדות בפנינו היא לפנות לאדם אחר על מנת לקבל עזרה. 

  

לסוגי הבעיות השונות מהם אנשים סובלים ניתנו שמות והגדרות וכן נעשו מאמצים כנים לאורך מאות שנים על מנת להבין את מקורן וסיבות התהוותן. גם תיאוריות ודרכי טיפול שונות נוצרו בחוכמה וביצירתיות מופלאה וזאת על מנת להביא מזור ונחמה.

  

 

סיפור קטן על תשומת לב:

 

כאשר אנחנו שמים לב לדבר מה, הוא מתעצם, מקבל חיים ואף משתנה. זוהי פעולת גומלין בין שניים – בין נותן תשומת הלב ובין זה שמקבל אותה. עצם הפניית תשומת הלב למשהו או מישהו, מכניסה אותו לתוך עולמנו לתוך החוויה שלנו ונותן לו משמעות עבורנו.

 

יתכן שהדבר היה שם תמיד, אבל כאשר שמים אליו לב משהו משתנה. למשל, להפנות את תשומת הלב לאדם אהוב, או לשים לב שאדם מסוים משמעותי בחיינו. דוגמא מוחשית נוספת: קח/י רגע ושים לב לנשימה שלך ברגע זה. היא היית שם גם קודם, היא תמיד שם, אבל משהו קורה לנשימה וגם לתחושה שלנו מייד ברגע שמים אותה במרכז תשומת הלב.

  

אסתר פרנקל, אחת הדמויות המרכזיות בתהליך ההכשרה שלי כמטפל, אהבה לספר את הסיפור הבא על תשומת לב:

 

“באחד הימים בזמן שבא לחצות את הנהר הבחין תשומת לב בגוש בוץ. הוא לקח את הבוץ ונתן לו צורה. במקרה יופיטר עבר במקום ותשומת לב ביקש ממנו שישים נשמה ביצירה הזו. יופיטר נענה לבקשתו של תשומת לב ונתן לה חיים. כאשר תשומת לב ראה את יצירתו חיה הוא רצה לתת לה שם. יופיטר לא הסכים שתשומת לב ייתן את השם כי הוא רצה שהיצור יקרא על שמו.

 

בעודם מתווכחים הגיעה אלת האדמה ורצתה שהיצור יקרא על שמה כיוון שממנה הוא עשוי. כך נכנסו שלושתם לויכוח ללא מוצא ולכן הזמינו את סטורן שיכריע בסוגיה.

 

סטורן אמר: יופיטר נתן את הרוח spirit ליצור, והוא גם יקבל את הרוח בחזרה במות היצור. האדמה נתנה לו את גופו והיא תקבל אותו בחזרה. אבל תשומת לב הוא שיצר את השינוי ולכן היצור יהיה תחת השגחתו כל עוד היצור חי. והשם שניתן ליצור הוא homos שמשמעותו אדם או אדמה דשנה.”

  

עוד על בתשומת הלב ארחיב בהמשך.

  

איכות חייו של אדם הסובל מבעיה רצינית נפגעת באופן משמעותי ביותר. הבעיה ממנה הוא סובל שואבת את כוחות החיים, את כוחות הנפש, היא מעסיקה אותו ולא נותנת מנוח עד אשר ימצא לה פתרון. כל תשומת הלב מופנית או נשאבת אל הבעיה, והאדם מוצא עצמו כלוא בתוך מצוקתו, בתוך המבוך הפנימי שבתוכו.

  

מה עושה המטפל כאשר אדם זה יפנה אליו בבקשה לעזרה?

 

  

איך אני יכול לעזור לך?:

 

מטופל נכנס לקליניקה וחולק עם המטפל את סיבת הגעתו. המטפל שואל את עצמו: מה מביא את האדם הזה לכאן? ממה הוא סובל? מה הן המקורות לבעיה שלו? וכיצד אני יכול לעזור לו לפתור את הבעיה הזו?

 

המטפל הכשיר את עצמו במשך שנים רבות על מנת לתת מענה הולם לשאלות אלה. הוא למד לאפיין ולאבחן סוגים שונים של קלקולים וקשיים פנימיים. הוא חקר את הסיבות להיווצרותם ואת מקורותיהם ההתפתחותיים הסביבתיים או הפיזיים. הוא למד לקרוא להם בשם המקובל לפי הזרם בו התמחה והתנסה באסטרטגיות טיפול שנמצאו היעילות ביותר.

  

המטופל וגם המטפל ממוקדים בבעיה ממנה סובל המטופל. הם מגדירים אותה, לומדים להכיר את מבניה ואת הכוחות הפועלים בה ומניעים אותה. גם הסיבות להתהוותה והרווח המשני נלמדים ומוצאים לאור מדמדומי הנפש.

 

תהליך זה של גילוי, חשיפה והבנת הבעיה הוא הכרחי וחשוב ביותר. אך האם זה מספק? נראה שבמקרים רבים אין די בהבנה ובהכרה זו. לפעמים כאן רובצת לה בשקט מלכודת. “כן, אומרת המטופלת, אני מבינה את כל זה וגם יודעת היום למה זה קורה וגם מתי, אבל זה לא עוזר לי לשנות את התנהגותי או את תחושותיי”. את המשפט הזה שמעתי בצורות שונות מפי מטופלים כה רבים.

 

יתכן שתשומת הלב הרבה הניתנת לבעיה רק מחזקת ומעמיקה את אחיזתה.

 

כאן נשאלת השאלה: האם חסר דבר מה? מה הונח בצד ולא קיבל את תשומת הלב הראויה?

 

 

תראה אותי:

 

בכל הזמנים ובכל התקופות פנו אנשים לעזרתם של רואי נסתרות. הם בקשו לתת מענה לפחדיהם: שיוגד להם מה צופן העתיד וכיצד עליהם לנהוג. הם בקשו להביא הקלה למכאוביהם ולדעת מהו הדבר הנכון ביותר לעשות על מנת שיהיה להם וליקרים להם טוב.

 

אולי, מאחורי השאלות האלה, מאחורי הבקשה הזו של לראות מעבר, נמצאת כמיהה ראשונית ועמוקה – להראות. שיהיה אדם שיוכל לראות את מה שנסתר ממני אבל נמצא בי ובחיי. משהו שנמצא מתחת למחשבות, לקונפליקטים, לקשיים, לרגשות העזים, ולמכאובים. לראות מעבר למה שאני יכול לראות.

 

כאשר אדם אחר מצליח לראות אותי מעבר למה שאני יכול לראות קורה דבר מופלא. בהתחלה מתקיימת בדיקה, כמו דיון פנימי: האם מה שנאמר עלי הוא נכון או לא. לפעמים מתקיים מאבק פנימי בין המחשבה לבין התחושה. אבל הידיעה שדבר מה הוא אמת מתגלה בחוויה הגופנית. התשובה לבדיקה הזו מורגשת כחוויה או תחושה גופנית. זה פשוט מרגיש נכון. למרות שפעמים רבות זה אינו רציונאלי או בלתי נתפס באותו הרגע.

 

ההרגשה הפנימית של “זה נכון מה שנאמר” נמצאת בגוף. ובהמשך להרגשה הזו עולה תחושה טובה. תחושה המקפלת בתוכה תקווה, הקלה ואמונה. משהו עמוק נגלה בעזרת אדם אחר, מישהו רואה את זה, רואה אמת מסוימת שנמצאת בתוכי, בחיי. אם כך, זה נמצא בי ואני מרגיש שזה נכון ואז אולי גם אני אוכל להיות עם זה בקשר, לראות את זה, לדעת את זה.

  

איזו הקלה חווים כשמשהו אומר לך שהכול בסדר, שאתה בסדר, שהדברים עוד יסתדרו.

  

לראות את שנסתר מעיניי המטופל – זהו תפקידו של המטפל או המבקש להקנות עזרה. לראות את המלכודת שהמטופל מתקשה לראות, אבל לא פחות חשוב, לראות את המשאבים והכוחות שנמצאים במטופל.

 

 

השינוי מתחיל במטפל:

 

בתהליך ההכשרה שלנו כמטפלים אנחנו לומדים לעומק כיצד נוצרות מלכודות ומצבים נפשיים, גופניים וחברתיים קשים. מהם המקורות וכיצד אלה באים לידי ביטוי בחיי האדם ובגופו.

 

אולם, תשומת הלב של המטפל היא המפתח. למה המטפל בוחר לתת חיים?

המטפל מחפש לראות מעבר לבעיה. לראות את המשאב, את היופי שנסתר מעבר למילים, את הקסם הייחודי שמאחורי הסיפור או הבעיה.

המטפל שואל את עצמו: מה המיוחד באדם זה? מהו הדבר הייחודי המבקש חיים? מהו השיר הפנימי של אותו אדם המבקש להיות מושר בעולם?

המטפל רואה בעיניו את המטופל ואת התנהגותו. מבין בראשו את הסיבות ואת ההקשרים של הבעיה. אבל יודע בגופו את שמבקש להתגלות במטופל. 

 

תשומת הלב של המטפל מאחדת את המיקוד של החשיבה, את הרגישות של הלב, את הנוכחות בגוף ואת הידיעה שבחוויה העמוקה חסרת המילים. 

 

בעזרת תשומת ליבו, נוגע המטפל ומעיר את המשאבים הנסתרים במטופל ובכך נותן להם הכרה ותוקף. האיכויות שנשכחו מזמן, תיבת האוצר המוסתרת היטב פן יגנבו האוצרות ויעשה בהם שימוש לרעה, ממתינים להתגלות. ממתינים שמישהו ישים אליהם לב, יראה אותם, יכבד אותם, יגן עליהם על מנת שיוכלו לקבל מקום ולהתהוות בחייו, בגופו, בחווייתו.

  

כאשר המטפל שם לב לחלקים אלה, הם מקבלים מקום בליבו ובהווייתו שלו עוד לפני שהמטופל מכיר או נזכר בהם. כך הם מתחילים לחיות בשדה של המטפל ובשלב הבא יפנה המטפל את תשומת ליבו של המטופל לחלקים אלה. ביחד הם יכירו וילמדו איך לטפח אותם ולשלבם בחיי המטופל. תחילה בעולמו הפנימי ולאחר מכן בעולם.  

 

בביוסינתזה אנו מאמינים שיש בו באדם את המשאבים הנחוצים לו על מנת לשנות את מצבו, על מנת שיוכל לפתור את בעיותיו, על מנת שיוכל להגשים את עצמו בעולם.

 

 

לסיכום- מבדידות לחבור:

 

כאשר האדם חווה שהוא נראה, כאשר שמים לב ושמחים עם היופי הייחודי שלו, מתרחש תהליך טבעי של התעצמות וחיבור. חיבור של האדם לעצמו מעבר לקשייו, מעבר לפיצולים ולחלקים בו שאינו אוהב, מאפשר לו להיזכר בחלקים בו אשר זנח, ועולים ומתעצמים כוחותיו כפי שהם נחווים בגוף, בנפש וברוח.

 

זהו תהליך מופלא של גילוי הקורה בעזרתו של אדם אחר ומוביל לתנועה של מימוש, הנאה וקשר.

הסוד שבגוף נשאר כסוד עד אשר הוא מתגלה, בחוויה, בהתנסות, בתהליך של לימוד…

  

החברה מפקידה בידי המטפל את אחד התפקידים היותר משמעותיים: לדאוג לבריאותה. המטפל עושה זאת בעזרת הידע הרב שרכש ובעזרת הכישורים שפיתח בעצמו: לראות את זה העומד מולו על כול חלקיו. לזהות ולהכיר ביופיו, בייחודיותו, ובקסם שבו.

 

המטפל מפריד בין המלכודות מהן סובל המטופל, לבין המשאבים המהותיים בהם הוא ניחן וביחד הם לומדים לשיר את שירו הייחודי של המטופל בעולם.

  

 

על כותב המאמר:

הכותב אובחן כדיסלקט ודיסגרף עם הפרעות קשב וריכוז, בעל נטיות חרדתיות, ונטייה לנרקיסיזם המפצה על דימוי עצמי נמוך. ועוד כהנה וכהנה פתולוגיות שונות. כיום מוצא סיפוק בחיי זוגיות עשירים ומשמעותיים, מהיותו הורה, שמח בפועלו ונהנה לכתוב את הטקסט הזה.

  

מסוקרנים לשמוע עוד?

בואו למפגש התנסות בביוסינתזה ביום פתוח שייערך ב- 28.8

 

למידע נוסף ולהרשמה לחץ כאן:

http://www.broshim.tau.org.il/info.aspx?lid=34

 

 

Read more article
באביב הפרח פורח מעצמו

כמה מילים על אהבה יופי ובריאות בפסיכותרפיה גופנית

הרצאה שניתנה בכנס היסוד של הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית במאי 2013  

 

כשהייתי בן 5 הגיעה לגן אישה עם חצאית מקסי (זה כל מה שיכולתי לראות …). ביקשו מכל הילדים לצאת לחצר ואחר כך קראו לכל אחד בנפרד להיכנס לגן. כשנכנסתי לגן ראיתי שהאישה תלתה על הקיר לוח גדול עם צורת של האות שין בשורות ובכיוונים שונים. היא הזמינה אותי לשבת על כיסא מרוחק ונתנה לי קרטון עם הצורה של האות שין ביד. “תראה עם הקרטון שלך איך נראית הצורה שאליה אני מצביעה על הלוח”. בהתחלה זה היה די קל, למרות שלא ראיתי בברור יכולתי לנחש. אני רגיל לנחש איך הדברים נראים באמת ונראה לי שניחשתי לא רע בכלל. בשורה השנייה או השלישית זה כבר היה הרבה יותר קשה כי הכול נראה לי כמו כתם אחד אפור ולא יכולתי יותר לנחש.

 

“אתה יושב?” שאלה אימא שלי את אבא שלי שהיה במילואים.

“הילד צריך משקפיים… מספר שמונה”.

יכול להיות שהם חשו הקלה מסוימת. עכשיו הם יודעים למה אני קצת שונה. זה בגלל שאני לא רואה טוב.

 

כשהרכיבו לי את המשקפיים בעלות המסגרת השחורה הגדולה (בכל זאת צריך שיהיה משהו שיחזיק את הזכוכיות הגדולות האלה) יכולתי לראות דברים שקודם רק הרגשתי בגוף.

הכתם הירוק הרוטט שנמצא גבוהה על העץ – זה עלים.

התנועה הנעימה הרכה בתוך השמיים האפורים – זה עננים.

הדבר השחור הערמומי והמסוכן שיש בין השיחים – זה חתול.

 

כיוון שלא ראיתי ברור עד גיל זה התפתחה בי יכולת ראייה אחרת. יכולתי לראות דרך הגוף שלי. יכולתי לדעת בגוף שלי מה קורה לאחרים ומה קורה בעולם. לא היה לזה מילים. לא הייתי צריך מילים, זה היה כל כך ברור בתוך הגוף שלי. הגוף שלי היה העיניים שלי. יכולתי לראות בעזרתו את העולם: עצב, שמחה, התרגשות, שקר, שנאה וגם את אלוהים.

 

עכשיו שוב הייתי שונה, הפעם הייתי משקפופר.

 

אולי מסיבה זו ואולי מסיבות נוספות תמיד חשתי עצמי כשונה משאר הילדים. רציתי שיראו אותי, יקבלו אותי בשונותי, הרי יש בי עולם כל כך נפלא, מלא, אמיתי, ועשיר. אבל זה לא הצליח. גם שהיה לי מקום בחברת הילדים יכולתי לדעת מה הם מרגישים ולדעת שהם רואים אותי כאחר, כלא ברור, וזה הפחיד אותם.

 

חיפשתי דרך אחרת על מנת להרגיש חלק. רציתי להתאים את עצמי לסביבה שאותה לא בדיוק הבנתי. כך זנחתי חלקים בי על מנת לא להיות כל כך שונה ומצאתי את עצמי חלש יותר ופגיע יותר. לפעמים יכולתי לחוש את עצמי חזק מאד מאחר ואני יודע מה שהאחרים לא יודעים. אני יכול לראות תמונות מורכבות של אנשים ושל מצבים חברתיים.

 

כשבגרתי יצאתי למסע חיפושים. נסעתי למקומות רחוקים, לתרבויות שונות, בקרתי מורים ודרכים רוחניות, הלכתי לטיפולים והשתתפתי בסדנאות. לא ידעתי מה אני מחפש בדיוק אבל היה לי ברור שיש בי דחף אז למצוא.

בחיפושיי פגשתי אנשים יפים בעלי לב רחב ואוהב שניסו לעזור לי. הם סיפרו לי במילים וגם בצורות אחרות על אמת עמוקה. וגם מה אני צריך לעשות על מנת למצוא אותה. תאמינו או לא עשיתי את רוב מה שהם אמרו. לפחות ניסיתי.

היום נראה לי שהייתי כל כך מנותק ושהדבר שחיפשתי הייה כל הזמן מוצפן נסתר עמוק בתוכי. זאת אינה אמת רוחנית או תיאוריה פסיכולוגית. חיפשתי אותי.

 

בביוסינתזה אנחנו מסתכלים על שני קטבים על פני אותו ציר של התנהגות הגנתית. במקרה זה ההגנה היא כנגד הכאב שבבדידות והנפרדות ואולי גם הנטישה והבוז.

קוטב אחד מציעה פתרון בעזרת נוקשות שרירית של שרירי השלד, נוקשות של הלב וכיסוי של רגשות מעודנים, תנועה החוצה אל מעל האחר אל מעל האנשים: כיצד הם יכולים להיות עבורי, כיצד אוכל להיעזר בהם על מנת להגשים את עצמי ולהרגיש בעל משמעות.

הקוטב השני מציעה עמדה חלשה, קורבנית. טונוס שרירי נמוך, אין מקום לתחושות של כוח ועוצמה. במקום זאת יש תנועה אל מתחת לאנשים אל מתחת לאדמה. כה חלש שמישהו חייב לבוא ולעזור. כך אוכל להרגיש שאכפת ממני ובכך תהיה לי משמעות.

 

שני הקטבים האלה, שתי העמדות הנפשיות גופניות האלה המנוגדות לכאורה מציעות הגנה מפני התחושות הפנימיות הלא נעימות. עם זאת הן מאפשרות את פיתוחם של יכולות וקישורים מיוחדים: קישורי פיתוי והקסמה, חוכמה וחדות מחשבה, ראייה אסטרטגית עמוקה, ויכולת תנועה ומנהיגות במרחבים חברתיים. מצד שני מתפתחות איכויות של רגישות, הכלה עומק רגשי וחיי נפש עשירים ועוד.

 

על ציר זה ניתן למצוא נקודה נוספת, היא נקודת האמצע. נקודה זו מזמינה קשר ישיר אל מהותנו, אל ליבנו אל קבלה עצמית של מה ומי שאנחנו עם מגוון הרבדים ההגנתיים, הכואבים, והמהותיים. זוהי דרך הלב הרואה את התמונה המלאה של סיפור חיינו ושמה אותנו אחד עם העולם. דרך הלב ניתן לחוש בחיבור לעצמנו ואל האחר, ויותר מכך ניתן לקבל ולשמוח במי שאנחנו. האישור שמתקבל הוא מרובד עמוק שבתוכנו. ההכרה והמשמעות הם שלנו את עצמנו, מתחת לשכבות הכאב והנפרדות.

 

 אני חולק איתכם היום פרק מהסיפור האישי שלי כמו מטאפורה לסיפור התפתחותה של הפסיכותרפיה הגופנית.

אנחנו יודעים שמה שאנחנו עושים והאופן בו בחרנו להכשיר את עצמנו ולטפל הוא אופן נכון ומדיוק עבורנו. אנחנו חווים את זה בשיעורים וגם בקליניקה. עם זאת עולה הצורך בהכרה והרצון להתקבל ולהיות חלק מהעולם הטיפולי הממוסד. יתכן והפסיכותרפיה הגופנית נודתה אל מחוץ לחברה המקצועית.

הצורך להרגיש שייכים, משמעותיים, ובעלי ערך מניע אותנו כגוף מקצועי, בין שני הקטבים. באחד יש תחושות של חוסר ביטחון ונחיתות מסוימות. קושי מסוים לתאר ולהגדיר בצורה ברורה, נינוחה ומחוברת את מה שאנחנו עושים.

מצד שני, לפעמים עולות בנו תחושות שמה שאנחנו עושים הוא הוא הדבר הנכון ביותר ושצורות אחרות של תרפיה המשאירות את הגוף מחוץ לחדר הטיפולים עושות עוול למטופל ואינן שלימות.

ובאוויר מרחפת השאלה: האם אנחנו מחפשים להיות כמו ולהתאים את אופני ההכשרה ואת אופני ההסתכלות שלנו למקובל בתחום הטיפולי או שמה נשאר יחודיים, שונים, ואולי אפילו להוות אלטרנטיבה.

 

אני מבקש להזמין אתכם לראות את היופי של המקצוע שלנו, את קסם הריפוי שעולה באופן ספונטני מהגוף של המטופל וגם מגופו של המטפל, את הפלא שמתרחש בכיתות הלימוד ובקליניקה.

לשמוח ביופי הזה זה בריאות.

 

בריאות להבנתי מקורה בשורש ברא – בריאות מקיימת כאשר האדם יכול לברוא בחייו את משאלות ליבו כפי שהוא כמה מרבדיו העמוקים ביותר.

בריאות זאת מולידה רגש עמוק של אהבה פשוטה, שמחה פשוטה: לחיים, להיסטוריה שלי, לאדם לאחר, לעשייה המקצועית, למטופלים.

אני מציעה לאמץ עמדה פנימית זו בדרכנו כאנשי מקצוע יעודיים, כקהילה וכארגון מקצועי.

 

לחלק שלי בערב זה קראתי: באביב הפרח פורח מעצמו. זהו משחק עם משפט זן עתיק: “באביב העשב גדל מעצמו”. כך הם פני הדברים, פשוטים כפי שהם.

לא משנה מה יעשה הגנן, הפרח תמיד יניץ בזמן ובמקום שלו. כך גם ריפוי הוא תהליך ספונטני המתרחש מעצמו. לפעמים הוא קורה ולפעמים לא. המטפל יודע שעליו לנסות ולאפשר את התנאים המתאימים להופעתו של הריפוי במרחב הטיפולי.

להבנתי, תנאי אחד הכרחי לכך הוא – אהבה.

לראות, להתרגש ולשמוח ביופי הייחודי של המטופל. יופי שלפעמים המטופל עצמו עדיין לא רואה. זה אשר מסתתר מתחת לשכבות של שמירה והגנה, מאחורי אין ספור מילים, מתחת לרגשות כואבים ולתחושות גוף קשות.

יחד עם זאת, להוקיר את כל החלקים שבו. היופי ניכר גם באותם מנגנוניי הגנה שאיפשרו את פיתוחם של יכולות וכישורים ייחודיים.

אהבתו המאשרת של המטפל מקדמת את האהבה המאשרת הפנימית של המטופל.

 

כשדיוויד בואדלה, מיסד הביוסינתזה, איבד את ביתו והיה שרוי באבל עמוק, התקשר אליו חברו הקרוב סטנלי קלמן ובשיחתם יעץ לו לשים את זכרונה של ביתו כפרח בליבו, לגדל ולטפח אותו.

 

אהבה שמה את הכול יחד. מבלי להוציא או להוקיע שום חלק. כפי שלכל אדם יש מקום כך גם לכל חלק באדם יש מקום, חשיבות ויופי.  

Read more article
הכל בגוף אחד – על מנעד רגשות, הכלה ותנועה בביוסינתזה

 

הפעם בחרתי לכתוב על עיקרון מרכזי מאוד בטיפול בביוסינתזה, עיקרון שנקרא “הכל בגוף אחד”. באמצעות עיקרון זה הייתי רוצה להדגים איך מתייחס הטיפול בביוסינתזה לרגשות “סותרים”, מהי הכלה של רגשות מקבילים ומדוע היא חשובה לנו, מהם “שדות מוטוריים” וכיצד ניתן לעשות תנועה ומעבר בין רגשות שונים ותחושות גוף שונות כדרך ליצירת חוויה חדשה, שינוי או ריפוי בטיפול.

 

1. על רגשות סותרים ורגשות מקבילים

 במהלך חיינו, הן בשגרת היום-יום והן בשעת משבר, אנו נתקלים בקשת רחבה של סוגי רגשות אותם אנו חווים. את חלקם של הרגשות קל לנו להביע ואת חלקם האחר אנו מתקשים להביע או חשים שהם “תקועים” בפנים. נוסף על כך, ישנם סוגי רגשות שאיננו חווים כלל או לפחות כך נדמה לנו, וזאת משום שרגש אחר זמין לנו יותר או שאת הרגש שאיננו מרגישים פשוט אין אנו יודעים לזהות או להביע. כך למשל, ישנם אנשים שקשה להם לכעוס וקל להם לחוש עצובים לעומת אחרים שלהם קל יותר לכעוס.

כאשר אנו מדברים על רגשות אנו בדרך כלל מדברים על רגשות עיקריים כגון: כעס, שמחה, עצב ופחד. אליהם מצטרף מגוון של רגשות נוספים כגון: קנאה, חרדה, שלווה, אהבה, שנאה, ועוד.

שלל הרגשות הללו קיימים בתוכנו ובסביבה, ואנו נפגשים עימם בסיטואציות חברתיות או מול עצמנו, כאשר פעמים רבות אנו חווים מה שנקרא “רגשות סותרים” – רגשות שלכאורה מנוגדים אחד לשני או שאינם קשורים זה לזה. כאשר אנו מרגישים אותם ביחד או בסמוך נוצר בנו קונפליקט. לעיתים קונפליקט זה יוצר מצב בו אנו לא מסוגלים לבטא או לפעול או לחילופין פועלים באופן הפוך למה שנדרש או למה שרצינו.

מקור הקונפליקט עשוי להיות חיצוני או פנימי – לעיתים יעלו בנו כמה סוגי רגשות במקביל, ולעיתים יעלה בנו רגש שיפגוש רגש “מנוגד” אחר אשר מקורו מבחוץ, אצל מישהו מולנו (בן-זוג, חבר לעבודה, קרוב משפחה). המפגש בין רגשות אלו, בין אם כולם שלנו ובין אם חלקם של האנשים סביבנו, עשוי להעלות תחושות בלבול או סתירה, אליהן אנו מגיבים תוך שימוש בכל מיני הגנות, כמו למשל להכחיש רגש אחד לטובת האחר או להדחיק רגש שלנו לטובת אימוץ רגש של מישהו אחר. ההתמודדות שלנו עם רגשות מקבילים או סותרים תלויה ביכולת ההכלה שלנו, במרחב הפנימי שלנו ובתחושת הגבול שלנו מול העולם.

למעשה, המושג “רגשות סותרים” או “מנוגדים” הוא מושג בעייתי משום שהוא מניח או מגדיר מראש שרגשות עשויים לסתור זה את זה או שרגש מסוים אינו יכול או צריך להתקיים לצד רגש אחר.

רובנו למשל חושבים ששנאה ואהבה או שמחה ועצב הם רגשות מנוגדים זה לזה, אך למעשה, התבוננות בתוכנו ובמצבים בהם אנו נמצאים בחיים יכולה לחשוף לאט את ההכרה שלכל רגש יש מקום משלו ושרגשות, שונים ככל שיהיו זה מזה, מתקיימים בהרבה מקרים במקביל ובו-זמנית, בתוכנו ובסביבה בה אנו חיים.

כאשר אני שמח מאוד אני גם קצת פוחד שהשמחה תיגמר, שמשהו ישתבש, שמה שיש לי ייעלם.

כאשר אני כועס נורא אני למעשה עצוב על צורך שלי שלא נענה.

כאשר אני עצוב מאוד אני למעשה גם כועס ובסתר לבי אני גם מקווה לרגעים טובים יותר.

 

2. ההכרה בקיומם המקביל של רגשות

 מדוע ההכרה בקיומם המקביל של רגשות חשובה לנו? במה זה יכול להועיל?

כאנשים בוגרים אשר חוו חוויות מסוגים שונים, רובנו מכירים בכך שמצבים בהם אנו חשים אושר, סיפוק, כאב, אובדן, צחוק, כעס, או שמחה הם מצבים בני חלוף, לטוב ולרע.

יכולתו של אדם לתפקד בחייו בצורה מלאה מושפעת במידה רבה מהיכולת שלו להכיל ולנוע בין מצבים שונים ובין רגשות שונים ובכך לקיים עיקרון מרכזי מאוד של תנועה מחזורית בחיים – של מעבר תחושות נעימות לפחות נעימות, בין שמחה לצער לשמחה וחוזר חלילה.

כאשר אנו לומדים להכיר ולזהות את הרגשות שעולים בנו ולומדים להכיר בכך שרגשות שונים מתקיימים במקביל באותו גוף, באותה נפש, באותו אדם, אנו למעשה “יוצרים להם מקום” ומרחב להתקיים ללא קונפליקט וללא סתירה, ובכך אנו מקבלים מעין מפתח ראשוני ליצירת תנועה ומעבר בין הרגשות, לקבלה שלהם ולהטבת מצבנו.

את העיקרון הזה ניתן להמחיש בצורה טובה יותר דרך הגוף – וזאת משום שכשם שאנו מרגישים רגשות מקבילים, אנו חשים בגוף תחושות מקבילות.

 

3. עונג, כאב ותחושות גוף מקבילות

 אם נלך אחורה לשורשיה של הפסיכולוגיה המערבית הקלאסית נמצא את אחת ההבחנות המוכרות והידועות של פרויד אשר טען שהאדם מונע מתוך דחפים קדומים ומתוך דחף ליצירת עונג ולסיפוק תוך שאיפה להימנע ככל שניתן מכאב. נקודת המבט של פרויד היתה נקודת מבט שמבקשת לגרום לאדם (באמצעות הפסיכואנליזה) להכיר במקורו וקיומו של הכאב, להתאבל עליו, לעדן את הדחף הראשוני ולהשלים עם המציאות. מאוחר יותר, התייחס וילפרד ביון, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי, לעיקרון הכאב והעונג של פרויד ופיתח אותו לכדי טענה לפיה ההכרה בכאב אינה מיועדת רק על מנת להשלים עם קיומו, אלא הכרחית להתפתחותו של האדם. לפי גישתו של ביון, ההתמודדות עם הכאב הכרחית להתפתחות האדם וממנה נובעת יכולתו לצמוח.

תורות בודהיסטיות, לעומת זאת, מבקשות לבטל לגמרי את שיעבוד האדם לעיקרון העונג וגורסות כי התעלות מעל לשיעבוד האדם לעיקרון העונג תביא לשחרורו ולהארה.

כך או כך, אנו יכולים להתבונן בעיקרון זה מבלי להיכנס לעומקה של כל גישה ולהבין את יחסי הגומלין בין עונג וכאב, כי הרי ללא כאב אין עונג, וללא עונג אין כאב. בהקשר של הדיון שלנו כאן, נוכל לומר שהדיאלוג והמעברים בין עונג לכאב מושרשים בנו באופן ראשוני וקדום, ושעונג וכאב מתקיימים בחיינו ובגופנו גם הם במקביל כמנעד של תחושות שאינן בהכרח תחושות סותרות.

כיצד, אם כך, זה בא לידי ביטוי בגוף ובתחושות הגוף?

כאשר אנו חשים כאב או סבל באיבר מסוים או בחלק מסוים בגוף, אנו נוטים להתרכז בכאב, לבחון אותו ולמדוד אותו. נטייתנו הטבעית היא לרצות שהכאב ייעלם כלעומת שבא, ולפיכך רוב מאמצינו מוקדשים לטיפול בכאב עצמו. לדוגמא: כאשר נתפס לנו הצוואר אנו נוטים לבצע את התנועה שמעלה את הכאב שוב ושוב רק כדי לבדוק אם הכאב עודו שם. כאשר כואב לנו הגרון אנו נוטים לבצע פעולת בליעה אחת ועוד אחת, רק כדי למדוד את רמת הכאב ולבדוק אם עוד לא נעלם. באופן טבעי, ההתמקדות שלנו בכאב מעלה מיד את רמת הדאגה והחרדה שלנו, מחשבות רבות מתחילות להגיע והגוף נעשה טרוד יותר, מכווץ יותר וכואב יותר. וכאשר הגוף כואב, עולה חרדה טבעית שהכאב יישאר, שלא נחווה יותר עונג או תחושת רווחה. תחושות של כאב נוטות להשתלט על מרחבי הרגש המחשבה והתחושה הגופנית שלנו.

נוסף על כך, אנו חיים בעולם מערבי בו הורגלנו בתפישה רווחת אשר מבקשת קודם כל להעלים את הכאב, ולפיכך, כאשר מורגש בגוף כאב אנו שואפים לטפל בו, לתקוף אותו, להעלים אותו מתוך הקושי הטבעי להכיל אותו ומתוך העדפה ברורה וטבעית לחלוטין לתחושות נעימות יותר.

אם נסתכל על הכאב כחלק ממנעד שקיים בתוכנו, כמשהו שמתקיים באותו הגוף במקביל לתחושה של עונג או רווחה, מיד תעלה השאלה איך אפשר להרגיש בכלל משהו אחר כשיש כאב בגוף?

לפני כשנתיים סבלתי מכאבי גב עקב פריצת דיסק. הייתי מוגבלת בתנועה במשך כחצי שנה וסבלתי מכאב קבוע באיזור הסאקרום (חוליות עצם העצה בגב התחתון) עם הקרנות לרגליים. רוב הטיפולים והתרופות הקלו את הכאבים זמנית אך לא עזרו לי לחזור לתנועה רגילה. כשהתחלתי טיפול ביוגה-תראפיה, קיבלתי הבנה חדשה ושונה של מקור הכאב וההתמודדות איתו והצלחתי להגיע לא רק להקלה של הכאב אלא לטווח תנועה רחב וגמיש שלא הכרתי אף לפני פריצת הדיסק.

אבל מה עם הכאב שהשתלט וניהל את החיים באותה תקופה?

בימים בהם סבלתי מכאבים התמקד הטיפול בעיקר בהרפייה, בנשימות ובתשומת לב. אחד התרגילים הכי משמעותיים עבורי היה תרגיל של העברת תשומת הלב מהמקום הכואב בגוף למקום נעים. בתחילה, כאשר שכבתי על הגב ונשמתי, יכולתי להרגיש אך ורק את הכאב המוכר והקבוע. הכאב השפיע כמובן על אופן הנשימה שלי ומחשבותיי היו טרודות בו וממוקדות בו עד כדי כך שלא הבנתי איך אני אמורה לעשות משהו כל עוד כואב לי. עצם התחושה הזו העלתה המון תסכול, כעס, פחד, ועוד כאב.

תוך כדי עבודה איטית התבקשתי להתרכז בנשימה ולמצוא מקום אחד בגוף, קטן ושולי ככל שיהיה, שבו התחושה היא נעימה יחסית או לא כואבת. לאחר שאמרתי היכן בגוף מרגיש נעים למרות הכאב (למשל: כף היד הימנית) התבקשתי להתרכז בתחושה הקיימת בכף היד ולנשום. להפתעתי הרבה מאוד, הרגשתי את הנשימה מתרחבת מעט ואת הגוף מרפה. כאב הגב לא נעלם באורח פלא באותו רגע, אבל התחושה הכללית שלי היתה טובה יותר ורגועה יותר: נשמתי יותר טוב, הרגשתי פחות מכווצת, רמות התסכול, הכעס והחרדה ירדו וזאת למרות ובמקביל לכך שהגב עדיין כאב (אבל קצת קצת פחות) .

התרגיל הקטן הזה הוא דוגמא לכך, שבמקביל לכאב פיזי ותסכול רגשי יכולתי להרגיש גם תחושות נעימות בגוף. כתוצאה מכך, יכולתי להכיל בצורה טובה יותר את הרגשות שעלו בי עם הכאב – את התסכול, הייאוש, הכעס, ולראות איך במקביל עולים עם התחושה הנעימה הגוף גם רגשות נוספים של תקווה ושל שמחה, רגעית ככל שתהיה.

באמצעות תרגיל זה ותרגילים נוספים למדתי איך גם כשכאב נורא משתלט על הגוף עדיין יש מקום שבו באותו הרגע ממש ישנה תחושה נעימה, רפויה ולא כואבת, ואיך שתי התחושות שנראות מנוגדות, מתקיימות ביחד ובמקביל באותו גוף, בגוף שלי.

ההכלה של העונג לצד הכאב ושל הרגשות הקשים לצד הנעימים יותר, התאפשרה באמצעות התנועה העדינה ממקום כואב למקום נעים.

העיקרון של יצירת תנועה ומעבר מתחושה כואבת בגוף לתחושה נעימה מסייע לנו שלא להתקבע בתחושת הכאב ועוזר לנו להשיג הרפייה או אפילו רגע אחד של אי-כאב אשר משחרר אותנו מהמחשבה שהכאב הוא הדבר היחיד שקיים כרגע. מעבר לכך, המעבר מכאב לתחושה נעימה, או מכיווץ להתרחבות עוזר במקרים רבים לצמצם הכאב ולהתגבר עליו רק מעצם התנועה הלוך ושוב ממקום נעים למקום פחות נעים וחוזר חלילה.

עיקרון זה קיים גם בשיטת הטיפול SE (somatic experiencing) אשר פותחה ע”י הד”ר פיטר לוין ומתמחה בטיפול בנושאי טראומה ובהפרעת דחק פוסט טראומטי (PTSD). בטיפול בשיטה זו נעשה שימוש בעיקרון בשם “עיקרון המטוטלת”. הטראומה אותה חווה המטופל היא למעשה אנרגיה שנתקעה בשרירים ולא נפרקה בעת האירוע ולפיכך משחזרת את עצמה בתופעות של פוסט טראומה כגון כיווץ, מתח, עוררות יתר, חנק וחרדה. עבודה לפי עיקרון המטוטלת מזמינה את המטופל להפנות תשומת לב ללא התערבות למקום כואב או טראומטי ולהעביר את תשומת הלב באופן הדרגתי למקום של החלמה.

למעשה, אנו לומדים בהדרגה לראות תמונה מקיפה של דואליות שמתקיימת בתוכנו, בסביבה שלנו וביקום בכלל. דואליות של תחושות עונג וכאב בגוף, של רגשות קשים ונעימים ושל מחשבות שליליות לצד חיוביות.

 

4. כיצד כל זאת בא לידי ביטוי בטיפול בביוסינתזה?

 נקודת המוצא בביוסינתזה כמו גם בשיטות פסיכותרפיה גופניות אחרות היא שהגוף הנפש והמחשבה הם אחד. עפ”י הביוסינתזה בפרט, איזון ובריאות מושגים כאשר שלושת הרבדים מחשבה, רגש ותנועה מאוזנים וזורמים בהרמוניה, כאשר אדם פועל בחייו מתוך בחירה והיכרות של עצמו – תוך שיתוף פעולה בין מחשבותיו, לרגשותיו לתנועותיו בחיים.

כאמור, רגשות שנדמים לנו “מנוגדים” מתקיימים במקביל. תחושות גופניות של כאב ועונג מתקיימות אף הן באותו גוף בו זמנית, ולפיכך אנו משתמשים בעיקרון המרכזי לפיו “הכל בגוף אחד” ומסתמכים עליו כדי להסביר שמקור הכאב ומקור הריפוי נמצאים גם כן זה לצד זה באדם השלם.

הטיפול בביוסינתזה יוצא מנקודת הנחה שבמקום בו יש ייאוש ישנה גם תקווה, ובמקום שיש חולשה ניתן למצוא גם כח. לפיכך, בטיפול לא נתמקד אך ורק בבירור מקור הקושי ושורשיו עם המטופל, אלא גם (ובאופן מרכזי למדי) בשאלה מהם מקורות הכח של אותו אדם, ומהם המשאבים שעומדים לרשותו אשר יסייעו לו להתגבר על קושי או להגשים משאלה פנימית לשינוי.

משאבים הם למעשה מקורות כח והשראה. משאב יכול להיות אדם אהוב, חבר תומך, בן זוג, מוסיקה שנותנת לנו השראה, מקום שמחזק אותנו, פעילות גופנית שמחברת אותנו לעצמנו, ואף זיכרון של אדם אהוב שהיה משמעותי עבורנו ואיננו עוד.

עבודה עם המטופל לבירור מהם מקורות הכח שלו והמשאבים, נעשית לרוב במקביל לבירור הקושי ומקורותיו. בדרך זו, העיסוק בקושי ובבעיה אינו משתלט ומעצים אותה, אלא מאפשר תנועה עדינה ממקום אחד לאחר. בד בבד, נעבוד בקליניקה על הכרה ברגשות שעולים במטופל והכלתם, ובדרך זו המטופל יגלה בהדרגה כי גם כשהוא חווה רגש שאינו קל עבורו הוא מצליח לראות כיצד אותו רגש מתקיים במקביל לרגשות נעימים יותר וכיצד העיקרון של “לעשות מקום” לשלל הרגשות שעולים בו מאפשר לו להתמודד איתם, לנוע ביניהם ולהכיל אותם.

כאשר מטופל לומד לעשות מקום לרגשות שעולים בו ולהכיר אותם, הוא בהכרח לומד (לצד עבודה על קרקוע וגבולות) להבחין בין רגשות שלו לבין רגשות של אנשים מולו ולתת מקום גם לקיומם במקביל של רגשות שלו ושל הסביבה, למרות הבלבול והקושי וללא צורך לבטל אף רגש לטובת אחר.

באופן טבעי, נקודת המוצא בטיפול לעיתים תהיה לבדוק עם המטופל אילו רגשות עולים בו כאשר מדברים על סיטואציה מסוימת, אילו רגשות הוא חווה יותר בחיים בכלל ואילו פחות, על מנת שניתן יהיה ליצור היכרות עם הרגשות, הכלה שלהם ותנועה ביניהם.

לעיתים מגיעים לטיפול מטופלים שחווים בעיקר רגש מסוים בחייהם (למשל: כעס) ואינם חווים כמעט כלל רגש מסוג אחר (שמחה או עצב). במהלך הטיפול עולה השאלה מדוע הכעס הוא הרגש הזמין ביותר עבורם ואיזה רגש שוכן תחתיו אך נחסם ולא מצליח לבוא לידי ביטוי. לעיתים נגלה שרגש מסוים נתפש עבור אדם מסוים כרגש שלילי ולא רצוי עקב מסרים שהועברו לאותו אדם ע”י הוריו או ע”י הסביבה לפיהם רגש זה אינו מתקבל ואין לו מקום כלל. עקב כך, לומד האדם “לבלוע” או להדחיק את אותו רגש ולא להביע אותו כלל או לגייס רגש אחר במקומו. לדוגמא: מטופלת אשר כילדה גדלה עם אבא חולה לב, למדה כבר בילדותה “לא לכעוס אף פעם” כדי לא להכביד על אבא. בחוויה של מטופלת זו הכעס יכול להרוג את אבא ולכן יש להימנע ממנו. בבגרותה נתקלת המטופלת בקושי להביע כעס במערכות יחסים זוגיות. היא מתחמקת ממריבות בכל מחיר, מסיימת מערכות יחסים מהר מידי ונוטה להחליף כעס בעצב ודיכאון.

כאשר אנו עוברים בקליניקה מעבודה דרך שיחה לעבודה גופנית, אנו עשויים להיתקל באותו רגש מרכזי גם בצורה של מקום מורגש עיקרי בגוף.

אם ניקח לרגע דוגמא של אדם אשר חווה המון תחושות של כעס או מדחיק כעס- נבדוק איתו בטיפול היכן בגוף הוא מרגיש את הכעס. לעיתים נראה זאת כבר במנח הגוף שלו כשהוא מדבר על הכעס או חווה אותו: הידיים עשויות להיות קפוצות כאגרוף או שעשויה להיות נטייה לכיווץ שרירים ועומס באיזור הלסתות. כאשר נעביר בהדרגה את תשומת הלב מהרגש לתחושתו בגוף, יאמר לנו המטופל איפה בגוף הוא מרגיש את הכעס ולרוב הוא יחווה באותו איזור תחושה של כיווץ, כובד, חנק או מחסום. הפניית תשומת הלב להתגלמות הרגש בגוף היא רק צעד ראשון. אנו מבינים שהתמקדות במקום החסום והמכווץ הזה בגוף עשויה להעצים את התחושה הגופנית הקשה, ולכן לעיתים נבחר לעבוד עם המטופל דרך מקום אחר לגמרי בגוף שמרגיש קצת אחרת – ומקום זה יאפשר לנו את מרחב התנועה, את השער לפעולה, את מקום שממנו תתבצע תנועה מהמקום הנעים למקום הפחות נעים. כך, בעבודה הדרגתית נוכל לברר עם המטופל את מקור התחושה והרגש הקשים לו ולעשות עימו עבודה טרנספורמטיבית.

 

5. עבודה עם שדות מוטוריים

 העיקרון של תנועה ממקום של חולשה למקום של כח, ממקום של ייאוש למקום של השראה, בא לידי ביטוי בטיפול בביוסינתזה גם דרך מודל העבודה בשדות מוטוריים.

הביוסינתזה היא השיטה הראשונה מתחום הפסיכותרפיה הגופנית שהוכרה ע”י האיגוד האירופי לפסיכותרפיה כשיטה נפרדת ועצמאית, וזאת עקב מודל ייחודי לשיטה אשר נקרא מודל השדות המוטוריים. מודל זה פותח ע”י מפתח שיטת הביוסינתזה, הד”ר דיוויד בואדלה.

שדות מוטוריים הם שדות שבאים לידי ביטוי בעבודה גופנית, אך גם בעבודה מילולית מול המטופל וכן במגע – כאשר האדם מתארגן בדפוסי אופי מסוימים, גם הגוף מתארגן או מתקבע בתנועות ותנוחות מוטוריות מסוימות. כך נוצר מצב בו האדם מקבל תבנית מסוימת של אופי שהיא גם תבנית מסוימת של תנוחות ותנועות בגוף. למשל: תבנית אופי של אדם מופנם אשר “שומר” את כל הרגשות בפנים תתבטא גם בתבניות המחשבה שלו ובתבנית הגופנית שלו – תהיה נטייה לתנועה כלפי פנים, להימנעות מתנועה כלפי חוץ, שתתבטא גם באופי הנשימה, במנח השרירים ובנטייה לפתח מחלות  או תופעות גופניות מסוג מסוים.

העבודה על שדות מוטוריים הן ברובד הגופני והן ברובד של הרגש והמחשבה מסייעת לאיזון טונוס השרירים, ולמציאת הדרך מעמדה רגשית אחת לעמדה רגשית אחרת חדשה, מתבנית קבועה מסוימת לבחירה בתבנית פעולה מתאימה יותר (או בחירה באותה תבנית אם מתגלה שזו התבנית הנכונה).

כאשר אנו עובדים עם המטופל בין מנעד של שדות מוטוריים (כיווץ/התרחבות, משיכה/התנגדות, רוטציה/תיעול, ספיגה/פעולה) אנו מאפשרים לו, ממש כמו בעבודה עם מנעד של רגשות ותחושות, לבצע תנועה משדה אחד (מוכר וידוע) לשדה אחר (חדש ולא מוכר), וע”י כך להתחבר לתנועה ולהוויה חיונית יותר ומלאה יותר.

הדוגמא אותה נתתי קודם לכן משיעור היוגה, של מעבר מתחושת כאב הגב בגוף לתחושה נעימה בכף היד, היא דוגמא בשפת הטיפול בביוסינתזה למעבר משדה מוטורי של כיווץ לשדה של התרחבות (גם התמתחות פשוטה של הגוף, כפי שאנו מתמתחים בבוקר יכולה להדגים תנועה של התרחבות).

כאשר אנו שוהים בכאב בגוף אנו חווים כיווץ, חוסר מוטיבציה לזוז (כדי לא לחוש בכאב), וצמצום של תנועה ונשימה. כאשר נעשה מעבר לתחושה נעימה במקום אחר בגוף אנו חווים התרחבות של הנשימה, הרפייה של השרירים ותנועה עדינה מחוץ לאיזור הכאב. גם חוויה של דיכאון היא דוגמא לשדה של כיווץ – העניין בחיים מצטמצם, רמת החיוניות יורדת, ישנה עייפות בגוף ושינה מרובה ומעבר לכל ישנה הימנעות מהשתתפות בחיים וניסיון שלא לתפוס מקום במרחב (“אני מעדיף שלא יראו אותי, שיניחו לי”).

דוגמא נוספת לתנועה בין שדות מוטוריים כאמצעי לריפוי או שינוי היא מעבר בין שדה הרוטציה לשדה התיעול: כאשר אדם חווה בלבול בחייו, חוסר יכולת להחליט, חוסר מיקוד וחוסר ריכוז, נוכל לראות שהוא נע בחיים בצורה מעגלית – ממחשבה למחשבה, מרגש לרגש וחוזר חלילה, לעיתים אותו אדם ירגיש מוצף ולא ממוקד. מבחינת רובד התנועה שלו הוא יחווה המון תנועה וסערה אך ירגיש שהוא נשאר במקום. אדם כזה עשוי למשל להתקשות בבחירת מקצוע או תחום לימודים או להתחיל ללמוד מספר פעמים ולא לסיים. מול אדם כזה, אשר נמצא בשדה רוטטיבי (מעגלי) ננסה לעודד תנועה ומעבר (ולו לרגע אחד בתור התחלה) לשדה מוטורי מתועל (קווי).

נוכל להשיג זאת ע”י שיחה – ע”י התמקדות בסיפור או קושי אחד בלבד וירידה לעומקו, ע”י החזרת המטופל לעניין בו אנו עוסקים אם גלש. נוכל לעשות זאת גם בדרך של מגע – ע”י מתן מגע מחזק, מקרקע וקבוע, ונוכל לעשות זאת גם ע”י תנועה – בדרך של משחקים או תרגילים מסוימים שתנועתם קווית וממוקדת (כמובן, בהתאם לנכונות של המטופל לנסות).

עבור המטופל, אשר רגיל להימצא בשדה רוטטיבי, תנועה לעבר שדה אחר, וביקור חד פעמי אפילו בשדה תנועה קווי וממוקד, עשויים להעלות כל מיני תגובות. זה עשוי להעלות התנגדות וקושי (שאותם נברר עימו), אך זה עשוי באותה מידה לתת לו בהירות לרגע ותחושת קרקע, דבר שיאפשר לו להכיר בעובדה שקיימת בו גם האפשרות להיות ממוקד, וקיימת בו – בגופו שלו, היכולת לבצע תנועה אחת ישרה, ממוקדת, שמגיעה אל יעדה.

גם אם יחזור המטופל מיד לאחר מכן לשדה המעגלי המוכר לו ולתחושות הבלבול, אין זה אומר שלא ביצע (בעצמו) תנועה חדשה בשדה מוטורי שאינו מוכר לו. היכולת של הגוף לזכור תנועות וחוויות חדשות תוביל לצד עבודה עקבית ובהמשך הבירור עם המטופל ליצירת נתיב חדש של פעולה ויצירת תפישה מחשבתית חדשה של המטופל אודות עצמו. בהמשך, יוכל הדבר להביא את המטופל לפעול בחייו בצורה ממוקדת ומתועלת יותר.

 

6. סיכום

 לסיכום, העבודה על הכלה והכרה ברגשות מקבילים (שלנו ושל הסביבה) נעשית במסגרת הטיפול בביוסינתזה תוך כדי חיבור לגוף ותנועה בין שדות מוטוריים הן ברמת המחשבה, והן ברמת הרגש והתנועה.

העיקרון המנחה שלנו בטיפול הוא ש”הכל בגוף אחד”. לפיכך, אנחנו שואפים לסייע למטופל להכיר את שלל הרגשות והתחושות שהוא חווה, להכיל אותם, וללמוד איך להתנהל עימם בלי הצורך לבטל אותם או להדחיק. השילוב של העבודה על הכלה וגבולות לצד עבודה דרך משאבים ולצד עבודה בטכניקה של שדות מוטוריים עוזרת למטופל לעשות תנועה חדשה או לחוות חוויה חדשה בקליניקה ואותה הוא מיישם לאחר מכן בחייו ובהתמודדותו עם מנעד הרגשות והאתגרים הנפשיים שחיי היום יום מזמנים לנו.

 

Read more article
Please wait...
Press here to close