הפעם בחרתי לכתוב על עיקרון מרכזי מאוד בטיפול בביוסינתזה, עיקרון שנקרא “הכל בגוף אחד”. באמצעות עיקרון זה הייתי רוצה להדגים איך מתייחס הטיפול בביוסינתזה לרגשות “סותרים”, מהי הכלה של רגשות מקבילים ומדוע היא חשובה לנו, מהם “שדות מוטוריים” וכיצד ניתן לעשות תנועה ומעבר בין רגשות שונים ותחושות גוף שונות כדרך ליצירת חוויה חדשה, שינוי או ריפוי בטיפול.
1. על רגשות סותרים ורגשות מקבילים
במהלך חיינו, הן בשגרת היום-יום והן בשעת משבר, אנו נתקלים בקשת רחבה של סוגי רגשות אותם אנו חווים. את חלקם של הרגשות קל לנו להביע ואת חלקם האחר אנו מתקשים להביע או חשים שהם “תקועים” בפנים. נוסף על כך, ישנם סוגי רגשות שאיננו חווים כלל או לפחות כך נדמה לנו, וזאת משום שרגש אחר זמין לנו יותר או שאת הרגש שאיננו מרגישים פשוט אין אנו יודעים לזהות או להביע. כך למשל, ישנם אנשים שקשה להם לכעוס וקל להם לחוש עצובים לעומת אחרים שלהם קל יותר לכעוס.
כאשר אנו מדברים על רגשות אנו בדרך כלל מדברים על רגשות עיקריים כגון: כעס, שמחה, עצב ופחד. אליהם מצטרף מגוון של רגשות נוספים כגון: קנאה, חרדה, שלווה, אהבה, שנאה, ועוד.
שלל הרגשות הללו קיימים בתוכנו ובסביבה, ואנו נפגשים עימם בסיטואציות חברתיות או מול עצמנו, כאשר פעמים רבות אנו חווים מה שנקרא “רגשות סותרים” – רגשות שלכאורה מנוגדים אחד לשני או שאינם קשורים זה לזה. כאשר אנו מרגישים אותם ביחד או בסמוך נוצר בנו קונפליקט. לעיתים קונפליקט זה יוצר מצב בו אנו לא מסוגלים לבטא או לפעול או לחילופין פועלים באופן הפוך למה שנדרש או למה שרצינו.
מקור הקונפליקט עשוי להיות חיצוני או פנימי – לעיתים יעלו בנו כמה סוגי רגשות במקביל, ולעיתים יעלה בנו רגש שיפגוש רגש “מנוגד” אחר אשר מקורו מבחוץ, אצל מישהו מולנו (בן-זוג, חבר לעבודה, קרוב משפחה). המפגש בין רגשות אלו, בין אם כולם שלנו ובין אם חלקם של האנשים סביבנו, עשוי להעלות תחושות בלבול או סתירה, אליהן אנו מגיבים תוך שימוש בכל מיני הגנות, כמו למשל להכחיש רגש אחד לטובת האחר או להדחיק רגש שלנו לטובת אימוץ רגש של מישהו אחר. ההתמודדות שלנו עם רגשות מקבילים או סותרים תלויה ביכולת ההכלה שלנו, במרחב הפנימי שלנו ובתחושת הגבול שלנו מול העולם.
למעשה, המושג “רגשות סותרים” או “מנוגדים” הוא מושג בעייתי משום שהוא מניח או מגדיר מראש שרגשות עשויים לסתור זה את זה או שרגש מסוים אינו יכול או צריך להתקיים לצד רגש אחר.
רובנו למשל חושבים ששנאה ואהבה או שמחה ועצב הם רגשות מנוגדים זה לזה, אך למעשה, התבוננות בתוכנו ובמצבים בהם אנו נמצאים בחיים יכולה לחשוף לאט את ההכרה שלכל רגש יש מקום משלו ושרגשות, שונים ככל שיהיו זה מזה, מתקיימים בהרבה מקרים במקביל ובו-זמנית, בתוכנו ובסביבה בה אנו חיים.
כאשר אני שמח מאוד אני גם קצת פוחד שהשמחה תיגמר, שמשהו ישתבש, שמה שיש לי ייעלם.
כאשר אני כועס נורא אני למעשה עצוב על צורך שלי שלא נענה.
כאשר אני עצוב מאוד אני למעשה גם כועס ובסתר לבי אני גם מקווה לרגעים טובים יותר.
2. ההכרה בקיומם המקביל של רגשות
מדוע ההכרה בקיומם המקביל של רגשות חשובה לנו? במה זה יכול להועיל?
כאנשים בוגרים אשר חוו חוויות מסוגים שונים, רובנו מכירים בכך שמצבים בהם אנו חשים אושר, סיפוק, כאב, אובדן, צחוק, כעס, או שמחה הם מצבים בני חלוף, לטוב ולרע.
יכולתו של אדם לתפקד בחייו בצורה מלאה מושפעת במידה רבה מהיכולת שלו להכיל ולנוע בין מצבים שונים ובין רגשות שונים ובכך לקיים עיקרון מרכזי מאוד של תנועה מחזורית בחיים – של מעבר תחושות נעימות לפחות נעימות, בין שמחה לצער לשמחה וחוזר חלילה.
כאשר אנו לומדים להכיר ולזהות את הרגשות שעולים בנו ולומדים להכיר בכך שרגשות שונים מתקיימים במקביל באותו גוף, באותה נפש, באותו אדם, אנו למעשה “יוצרים להם מקום” ומרחב להתקיים ללא קונפליקט וללא סתירה, ובכך אנו מקבלים מעין מפתח ראשוני ליצירת תנועה ומעבר בין הרגשות, לקבלה שלהם ולהטבת מצבנו.
את העיקרון הזה ניתן להמחיש בצורה טובה יותר דרך הגוף – וזאת משום שכשם שאנו מרגישים רגשות מקבילים, אנו חשים בגוף תחושות מקבילות.
3. עונג, כאב ותחושות גוף מקבילות
אם נלך אחורה לשורשיה של הפסיכולוגיה המערבית הקלאסית נמצא את אחת ההבחנות המוכרות והידועות של פרויד אשר טען שהאדם מונע מתוך דחפים קדומים ומתוך דחף ליצירת עונג ולסיפוק תוך שאיפה להימנע ככל שניתן מכאב. נקודת המבט של פרויד היתה נקודת מבט שמבקשת לגרום לאדם (באמצעות הפסיכואנליזה) להכיר במקורו וקיומו של הכאב, להתאבל עליו, לעדן את הדחף הראשוני ולהשלים עם המציאות. מאוחר יותר, התייחס וילפרד ביון, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי, לעיקרון הכאב והעונג של פרויד ופיתח אותו לכדי טענה לפיה ההכרה בכאב אינה מיועדת רק על מנת להשלים עם קיומו, אלא הכרחית להתפתחותו של האדם. לפי גישתו של ביון, ההתמודדות עם הכאב הכרחית להתפתחות האדם וממנה נובעת יכולתו לצמוח.
תורות בודהיסטיות, לעומת זאת, מבקשות לבטל לגמרי את שיעבוד האדם לעיקרון העונג וגורסות כי התעלות מעל לשיעבוד האדם לעיקרון העונג תביא לשחרורו ולהארה.
כך או כך, אנו יכולים להתבונן בעיקרון זה מבלי להיכנס לעומקה של כל גישה ולהבין את יחסי הגומלין בין עונג וכאב, כי הרי ללא כאב אין עונג, וללא עונג אין כאב. בהקשר של הדיון שלנו כאן, נוכל לומר שהדיאלוג והמעברים בין עונג לכאב מושרשים בנו באופן ראשוני וקדום, ושעונג וכאב מתקיימים בחיינו ובגופנו גם הם במקביל כמנעד של תחושות שאינן בהכרח תחושות סותרות.
כיצד, אם כך, זה בא לידי ביטוי בגוף ובתחושות הגוף?
כאשר אנו חשים כאב או סבל באיבר מסוים או בחלק מסוים בגוף, אנו נוטים להתרכז בכאב, לבחון אותו ולמדוד אותו. נטייתנו הטבעית היא לרצות שהכאב ייעלם כלעומת שבא, ולפיכך רוב מאמצינו מוקדשים לטיפול בכאב עצמו. לדוגמא: כאשר נתפס לנו הצוואר אנו נוטים לבצע את התנועה שמעלה את הכאב שוב ושוב רק כדי לבדוק אם הכאב עודו שם. כאשר כואב לנו הגרון אנו נוטים לבצע פעולת בליעה אחת ועוד אחת, רק כדי למדוד את רמת הכאב ולבדוק אם עוד לא נעלם. באופן טבעי, ההתמקדות שלנו בכאב מעלה מיד את רמת הדאגה והחרדה שלנו, מחשבות רבות מתחילות להגיע והגוף נעשה טרוד יותר, מכווץ יותר וכואב יותר. וכאשר הגוף כואב, עולה חרדה טבעית שהכאב יישאר, שלא נחווה יותר עונג או תחושת רווחה. תחושות של כאב נוטות להשתלט על מרחבי הרגש המחשבה והתחושה הגופנית שלנו.
נוסף על כך, אנו חיים בעולם מערבי בו הורגלנו בתפישה רווחת אשר מבקשת קודם כל להעלים את הכאב, ולפיכך, כאשר מורגש בגוף כאב אנו שואפים לטפל בו, לתקוף אותו, להעלים אותו מתוך הקושי הטבעי להכיל אותו ומתוך העדפה ברורה וטבעית לחלוטין לתחושות נעימות יותר.
אם נסתכל על הכאב כחלק ממנעד שקיים בתוכנו, כמשהו שמתקיים באותו הגוף במקביל לתחושה של עונג או רווחה, מיד תעלה השאלה איך אפשר להרגיש בכלל משהו אחר כשיש כאב בגוף?
לפני כשנתיים סבלתי מכאבי גב עקב פריצת דיסק. הייתי מוגבלת בתנועה במשך כחצי שנה וסבלתי מכאב קבוע באיזור הסאקרום (חוליות עצם העצה בגב התחתון) עם הקרנות לרגליים. רוב הטיפולים והתרופות הקלו את הכאבים זמנית אך לא עזרו לי לחזור לתנועה רגילה. כשהתחלתי טיפול ביוגה-תראפיה, קיבלתי הבנה חדשה ושונה של מקור הכאב וההתמודדות איתו והצלחתי להגיע לא רק להקלה של הכאב אלא לטווח תנועה רחב וגמיש שלא הכרתי אף לפני פריצת הדיסק.
אבל מה עם הכאב שהשתלט וניהל את החיים באותה תקופה?
בימים בהם סבלתי מכאבים התמקד הטיפול בעיקר בהרפייה, בנשימות ובתשומת לב. אחד התרגילים הכי משמעותיים עבורי היה תרגיל של העברת תשומת הלב מהמקום הכואב בגוף למקום נעים. בתחילה, כאשר שכבתי על הגב ונשמתי, יכולתי להרגיש אך ורק את הכאב המוכר והקבוע. הכאב השפיע כמובן על אופן הנשימה שלי ומחשבותיי היו טרודות בו וממוקדות בו עד כדי כך שלא הבנתי איך אני אמורה לעשות משהו כל עוד כואב לי. עצם התחושה הזו העלתה המון תסכול, כעס, פחד, ועוד כאב.
תוך כדי עבודה איטית התבקשתי להתרכז בנשימה ולמצוא מקום אחד בגוף, קטן ושולי ככל שיהיה, שבו התחושה היא נעימה יחסית או לא כואבת. לאחר שאמרתי היכן בגוף מרגיש נעים למרות הכאב (למשל: כף היד הימנית) התבקשתי להתרכז בתחושה הקיימת בכף היד ולנשום. להפתעתי הרבה מאוד, הרגשתי את הנשימה מתרחבת מעט ואת הגוף מרפה. כאב הגב לא נעלם באורח פלא באותו רגע, אבל התחושה הכללית שלי היתה טובה יותר ורגועה יותר: נשמתי יותר טוב, הרגשתי פחות מכווצת, רמות התסכול, הכעס והחרדה ירדו וזאת למרות ובמקביל לכך שהגב עדיין כאב (אבל קצת קצת פחות) .
התרגיל הקטן הזה הוא דוגמא לכך, שבמקביל לכאב פיזי ותסכול רגשי יכולתי להרגיש גם תחושות נעימות בגוף. כתוצאה מכך, יכולתי להכיל בצורה טובה יותר את הרגשות שעלו בי עם הכאב – את התסכול, הייאוש, הכעס, ולראות איך במקביל עולים עם התחושה הנעימה הגוף גם רגשות נוספים של תקווה ושל שמחה, רגעית ככל שתהיה.
באמצעות תרגיל זה ותרגילים נוספים למדתי איך גם כשכאב נורא משתלט על הגוף עדיין יש מקום שבו באותו הרגע ממש ישנה תחושה נעימה, רפויה ולא כואבת, ואיך שתי התחושות שנראות מנוגדות, מתקיימות ביחד ובמקביל באותו גוף, בגוף שלי.
ההכלה של העונג לצד הכאב ושל הרגשות הקשים לצד הנעימים יותר, התאפשרה באמצעות התנועה העדינה ממקום כואב למקום נעים.
העיקרון של יצירת תנועה ומעבר מתחושה כואבת בגוף לתחושה נעימה מסייע לנו שלא להתקבע בתחושת הכאב ועוזר לנו להשיג הרפייה או אפילו רגע אחד של אי-כאב אשר משחרר אותנו מהמחשבה שהכאב הוא הדבר היחיד שקיים כרגע. מעבר לכך, המעבר מכאב לתחושה נעימה, או מכיווץ להתרחבות עוזר במקרים רבים לצמצם הכאב ולהתגבר עליו רק מעצם התנועה הלוך ושוב ממקום נעים למקום פחות נעים וחוזר חלילה.
עיקרון זה קיים גם בשיטת הטיפול SE (somatic experiencing) אשר פותחה ע”י הד”ר פיטר לוין ומתמחה בטיפול בנושאי טראומה ובהפרעת דחק פוסט טראומטי (PTSD). בטיפול בשיטה זו נעשה שימוש בעיקרון בשם “עיקרון המטוטלת”. הטראומה אותה חווה המטופל היא למעשה אנרגיה שנתקעה בשרירים ולא נפרקה בעת האירוע ולפיכך משחזרת את עצמה בתופעות של פוסט טראומה כגון כיווץ, מתח, עוררות יתר, חנק וחרדה. עבודה לפי עיקרון המטוטלת מזמינה את המטופל להפנות תשומת לב ללא התערבות למקום כואב או טראומטי ולהעביר את תשומת הלב באופן הדרגתי למקום של החלמה.
למעשה, אנו לומדים בהדרגה לראות תמונה מקיפה של דואליות שמתקיימת בתוכנו, בסביבה שלנו וביקום בכלל. דואליות של תחושות עונג וכאב בגוף, של רגשות קשים ונעימים ושל מחשבות שליליות לצד חיוביות.
4. כיצד כל זאת בא לידי ביטוי בטיפול בביוסינתזה?
נקודת המוצא בביוסינתזה כמו גם בשיטות פסיכותרפיה גופניות אחרות היא שהגוף הנפש והמחשבה הם אחד. עפ”י הביוסינתזה בפרט, איזון ובריאות מושגים כאשר שלושת הרבדים מחשבה, רגש ותנועה מאוזנים וזורמים בהרמוניה, כאשר אדם פועל בחייו מתוך בחירה והיכרות של עצמו – תוך שיתוף פעולה בין מחשבותיו, לרגשותיו לתנועותיו בחיים.
כאמור, רגשות שנדמים לנו “מנוגדים” מתקיימים במקביל. תחושות גופניות של כאב ועונג מתקיימות אף הן באותו גוף בו זמנית, ולפיכך אנו משתמשים בעיקרון המרכזי לפיו “הכל בגוף אחד” ומסתמכים עליו כדי להסביר שמקור הכאב ומקור הריפוי נמצאים גם כן זה לצד זה באדם השלם.
הטיפול בביוסינתזה יוצא מנקודת הנחה שבמקום בו יש ייאוש ישנה גם תקווה, ובמקום שיש חולשה ניתן למצוא גם כח. לפיכך, בטיפול לא נתמקד אך ורק בבירור מקור הקושי ושורשיו עם המטופל, אלא גם (ובאופן מרכזי למדי) בשאלה מהם מקורות הכח של אותו אדם, ומהם המשאבים שעומדים לרשותו אשר יסייעו לו להתגבר על קושי או להגשים משאלה פנימית לשינוי.
משאבים הם למעשה מקורות כח והשראה. משאב יכול להיות אדם אהוב, חבר תומך, בן זוג, מוסיקה שנותנת לנו השראה, מקום שמחזק אותנו, פעילות גופנית שמחברת אותנו לעצמנו, ואף זיכרון של אדם אהוב שהיה משמעותי עבורנו ואיננו עוד.
עבודה עם המטופל לבירור מהם מקורות הכח שלו והמשאבים, נעשית לרוב במקביל לבירור הקושי ומקורותיו. בדרך זו, העיסוק בקושי ובבעיה אינו משתלט ומעצים אותה, אלא מאפשר תנועה עדינה ממקום אחד לאחר. בד בבד, נעבוד בקליניקה על הכרה ברגשות שעולים במטופל והכלתם, ובדרך זו המטופל יגלה בהדרגה כי גם כשהוא חווה רגש שאינו קל עבורו הוא מצליח לראות כיצד אותו רגש מתקיים במקביל לרגשות נעימים יותר וכיצד העיקרון של “לעשות מקום” לשלל הרגשות שעולים בו מאפשר לו להתמודד איתם, לנוע ביניהם ולהכיל אותם.
כאשר מטופל לומד לעשות מקום לרגשות שעולים בו ולהכיר אותם, הוא בהכרח לומד (לצד עבודה על קרקוע וגבולות) להבחין בין רגשות שלו לבין רגשות של אנשים מולו ולתת מקום גם לקיומם במקביל של רגשות שלו ושל הסביבה, למרות הבלבול והקושי וללא צורך לבטל אף רגש לטובת אחר.
באופן טבעי, נקודת המוצא בטיפול לעיתים תהיה לבדוק עם המטופל אילו רגשות עולים בו כאשר מדברים על סיטואציה מסוימת, אילו רגשות הוא חווה יותר בחיים בכלל ואילו פחות, על מנת שניתן יהיה ליצור היכרות עם הרגשות, הכלה שלהם ותנועה ביניהם.
לעיתים מגיעים לטיפול מטופלים שחווים בעיקר רגש מסוים בחייהם (למשל: כעס) ואינם חווים כמעט כלל רגש מסוג אחר (שמחה או עצב). במהלך הטיפול עולה השאלה מדוע הכעס הוא הרגש הזמין ביותר עבורם ואיזה רגש שוכן תחתיו אך נחסם ולא מצליח לבוא לידי ביטוי. לעיתים נגלה שרגש מסוים נתפש עבור אדם מסוים כרגש שלילי ולא רצוי עקב מסרים שהועברו לאותו אדם ע”י הוריו או ע”י הסביבה לפיהם רגש זה אינו מתקבל ואין לו מקום כלל. עקב כך, לומד האדם “לבלוע” או להדחיק את אותו רגש ולא להביע אותו כלל או לגייס רגש אחר במקומו. לדוגמא: מטופלת אשר כילדה גדלה עם אבא חולה לב, למדה כבר בילדותה “לא לכעוס אף פעם” כדי לא להכביד על אבא. בחוויה של מטופלת זו הכעס יכול להרוג את אבא ולכן יש להימנע ממנו. בבגרותה נתקלת המטופלת בקושי להביע כעס במערכות יחסים זוגיות. היא מתחמקת ממריבות בכל מחיר, מסיימת מערכות יחסים מהר מידי ונוטה להחליף כעס בעצב ודיכאון.
כאשר אנו עוברים בקליניקה מעבודה דרך שיחה לעבודה גופנית, אנו עשויים להיתקל באותו רגש מרכזי גם בצורה של מקום מורגש עיקרי בגוף.
אם ניקח לרגע דוגמא של אדם אשר חווה המון תחושות של כעס או מדחיק כעס- נבדוק איתו בטיפול היכן בגוף הוא מרגיש את הכעס. לעיתים נראה זאת כבר במנח הגוף שלו כשהוא מדבר על הכעס או חווה אותו: הידיים עשויות להיות קפוצות כאגרוף או שעשויה להיות נטייה לכיווץ שרירים ועומס באיזור הלסתות. כאשר נעביר בהדרגה את תשומת הלב מהרגש לתחושתו בגוף, יאמר לנו המטופל איפה בגוף הוא מרגיש את הכעס ולרוב הוא יחווה באותו איזור תחושה של כיווץ, כובד, חנק או מחסום. הפניית תשומת הלב להתגלמות הרגש בגוף היא רק צעד ראשון. אנו מבינים שהתמקדות במקום החסום והמכווץ הזה בגוף עשויה להעצים את התחושה הגופנית הקשה, ולכן לעיתים נבחר לעבוד עם המטופל דרך מקום אחר לגמרי בגוף שמרגיש קצת אחרת – ומקום זה יאפשר לנו את מרחב התנועה, את השער לפעולה, את מקום שממנו תתבצע תנועה מהמקום הנעים למקום הפחות נעים. כך, בעבודה הדרגתית נוכל לברר עם המטופל את מקור התחושה והרגש הקשים לו ולעשות עימו עבודה טרנספורמטיבית.
5. עבודה עם שדות מוטוריים
העיקרון של תנועה ממקום של חולשה למקום של כח, ממקום של ייאוש למקום של השראה, בא לידי ביטוי בטיפול בביוסינתזה גם דרך מודל העבודה בשדות מוטוריים.
הביוסינתזה היא השיטה הראשונה מתחום הפסיכותרפיה הגופנית שהוכרה ע”י האיגוד האירופי לפסיכותרפיה כשיטה נפרדת ועצמאית, וזאת עקב מודל ייחודי לשיטה אשר נקרא מודל השדות המוטוריים. מודל זה פותח ע”י מפתח שיטת הביוסינתזה, הד”ר דיוויד בואדלה.
שדות מוטוריים הם שדות שבאים לידי ביטוי בעבודה גופנית, אך גם בעבודה מילולית מול המטופל וכן במגע – כאשר האדם מתארגן בדפוסי אופי מסוימים, גם הגוף מתארגן או מתקבע בתנועות ותנוחות מוטוריות מסוימות. כך נוצר מצב בו האדם מקבל תבנית מסוימת של אופי שהיא גם תבנית מסוימת של תנוחות ותנועות בגוף. למשל: תבנית אופי של אדם מופנם אשר “שומר” את כל הרגשות בפנים תתבטא גם בתבניות המחשבה שלו ובתבנית הגופנית שלו – תהיה נטייה לתנועה כלפי פנים, להימנעות מתנועה כלפי חוץ, שתתבטא גם באופי הנשימה, במנח השרירים ובנטייה לפתח מחלות או תופעות גופניות מסוג מסוים.
העבודה על שדות מוטוריים הן ברובד הגופני והן ברובד של הרגש והמחשבה מסייעת לאיזון טונוס השרירים, ולמציאת הדרך מעמדה רגשית אחת לעמדה רגשית אחרת חדשה, מתבנית קבועה מסוימת לבחירה בתבנית פעולה מתאימה יותר (או בחירה באותה תבנית אם מתגלה שזו התבנית הנכונה).
כאשר אנו עובדים עם המטופל בין מנעד של שדות מוטוריים (כיווץ/התרחבות, משיכה/התנגדות, רוטציה/תיעול, ספיגה/פעולה) אנו מאפשרים לו, ממש כמו בעבודה עם מנעד של רגשות ותחושות, לבצע תנועה משדה אחד (מוכר וידוע) לשדה אחר (חדש ולא מוכר), וע”י כך להתחבר לתנועה ולהוויה חיונית יותר ומלאה יותר.
הדוגמא אותה נתתי קודם לכן משיעור היוגה, של מעבר מתחושת כאב הגב בגוף לתחושה נעימה בכף היד, היא דוגמא בשפת הטיפול בביוסינתזה למעבר משדה מוטורי של כיווץ לשדה של התרחבות (גם התמתחות פשוטה של הגוף, כפי שאנו מתמתחים בבוקר יכולה להדגים תנועה של התרחבות).
כאשר אנו שוהים בכאב בגוף אנו חווים כיווץ, חוסר מוטיבציה לזוז (כדי לא לחוש בכאב), וצמצום של תנועה ונשימה. כאשר נעשה מעבר לתחושה נעימה במקום אחר בגוף אנו חווים התרחבות של הנשימה, הרפייה של השרירים ותנועה עדינה מחוץ לאיזור הכאב. גם חוויה של דיכאון היא דוגמא לשדה של כיווץ – העניין בחיים מצטמצם, רמת החיוניות יורדת, ישנה עייפות בגוף ושינה מרובה ומעבר לכל ישנה הימנעות מהשתתפות בחיים וניסיון שלא לתפוס מקום במרחב (“אני מעדיף שלא יראו אותי, שיניחו לי”).
דוגמא נוספת לתנועה בין שדות מוטוריים כאמצעי לריפוי או שינוי היא מעבר בין שדה הרוטציה לשדה התיעול: כאשר אדם חווה בלבול בחייו, חוסר יכולת להחליט, חוסר מיקוד וחוסר ריכוז, נוכל לראות שהוא נע בחיים בצורה מעגלית – ממחשבה למחשבה, מרגש לרגש וחוזר חלילה, לעיתים אותו אדם ירגיש מוצף ולא ממוקד. מבחינת רובד התנועה שלו הוא יחווה המון תנועה וסערה אך ירגיש שהוא נשאר במקום. אדם כזה עשוי למשל להתקשות בבחירת מקצוע או תחום לימודים או להתחיל ללמוד מספר פעמים ולא לסיים. מול אדם כזה, אשר נמצא בשדה רוטטיבי (מעגלי) ננסה לעודד תנועה ומעבר (ולו לרגע אחד בתור התחלה) לשדה מוטורי מתועל (קווי).
נוכל להשיג זאת ע”י שיחה – ע”י התמקדות בסיפור או קושי אחד בלבד וירידה לעומקו, ע”י החזרת המטופל לעניין בו אנו עוסקים אם גלש. נוכל לעשות זאת גם בדרך של מגע – ע”י מתן מגע מחזק, מקרקע וקבוע, ונוכל לעשות זאת גם ע”י תנועה – בדרך של משחקים או תרגילים מסוימים שתנועתם קווית וממוקדת (כמובן, בהתאם לנכונות של המטופל לנסות).
עבור המטופל, אשר רגיל להימצא בשדה רוטטיבי, תנועה לעבר שדה אחר, וביקור חד פעמי אפילו בשדה תנועה קווי וממוקד, עשויים להעלות כל מיני תגובות. זה עשוי להעלות התנגדות וקושי (שאותם נברר עימו), אך זה עשוי באותה מידה לתת לו בהירות לרגע ותחושת קרקע, דבר שיאפשר לו להכיר בעובדה שקיימת בו גם האפשרות להיות ממוקד, וקיימת בו – בגופו שלו, היכולת לבצע תנועה אחת ישרה, ממוקדת, שמגיעה אל יעדה.
גם אם יחזור המטופל מיד לאחר מכן לשדה המעגלי המוכר לו ולתחושות הבלבול, אין זה אומר שלא ביצע (בעצמו) תנועה חדשה בשדה מוטורי שאינו מוכר לו. היכולת של הגוף לזכור תנועות וחוויות חדשות תוביל לצד עבודה עקבית ובהמשך הבירור עם המטופל ליצירת נתיב חדש של פעולה ויצירת תפישה מחשבתית חדשה של המטופל אודות עצמו. בהמשך, יוכל הדבר להביא את המטופל לפעול בחייו בצורה ממוקדת ומתועלת יותר.
6. סיכום
לסיכום, העבודה על הכלה והכרה ברגשות מקבילים (שלנו ושל הסביבה) נעשית במסגרת הטיפול בביוסינתזה תוך כדי חיבור לגוף ותנועה בין שדות מוטוריים הן ברמת המחשבה, והן ברמת הרגש והתנועה.
העיקרון המנחה שלנו בטיפול הוא ש”הכל בגוף אחד”. לפיכך, אנחנו שואפים לסייע למטופל להכיר את שלל הרגשות והתחושות שהוא חווה, להכיל אותם, וללמוד איך להתנהל עימם בלי הצורך לבטל אותם או להדחיק. השילוב של העבודה על הכלה וגבולות לצד עבודה דרך משאבים ולצד עבודה בטכניקה של שדות מוטוריים עוזרת למטופל לעשות תנועה חדשה או לחוות חוויה חדשה בקליניקה ואותה הוא מיישם לאחר מכן בחייו ובהתמודדותו עם מנעד הרגשות והאתגרים הנפשיים שחיי היום יום מזמנים לנו.
Read more article
