כמה מילים על אהבה יופי ובריאות בפסיכותרפיה גופנית

הרצאה שניתנה בכנס היסוד של הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית במאי 2013  

 

כשהייתי בן 5 הגיעה לגן אישה עם חצאית מקסי (זה כל מה שיכולתי לראות …). ביקשו מכל הילדים לצאת לחצר ואחר כך קראו לכל אחד בנפרד להיכנס לגן. כשנכנסתי לגן ראיתי שהאישה תלתה על הקיר לוח גדול עם צורת של האות שין בשורות ובכיוונים שונים. היא הזמינה אותי לשבת על כיסא מרוחק ונתנה לי קרטון עם הצורה של האות שין ביד. “תראה עם הקרטון שלך איך נראית הצורה שאליה אני מצביעה על הלוח”. בהתחלה זה היה די קל, למרות שלא ראיתי בברור יכולתי לנחש. אני רגיל לנחש איך הדברים נראים באמת ונראה לי שניחשתי לא רע בכלל. בשורה השנייה או השלישית זה כבר היה הרבה יותר קשה כי הכול נראה לי כמו כתם אחד אפור ולא יכולתי יותר לנחש.

 

“אתה יושב?” שאלה אימא שלי את אבא שלי שהיה במילואים.

“הילד צריך משקפיים… מספר שמונה”.

יכול להיות שהם חשו הקלה מסוימת. עכשיו הם יודעים למה אני קצת שונה. זה בגלל שאני לא רואה טוב.

 

כשהרכיבו לי את המשקפיים בעלות המסגרת השחורה הגדולה (בכל זאת צריך שיהיה משהו שיחזיק את הזכוכיות הגדולות האלה) יכולתי לראות דברים שקודם רק הרגשתי בגוף.

הכתם הירוק הרוטט שנמצא גבוהה על העץ – זה עלים.

התנועה הנעימה הרכה בתוך השמיים האפורים – זה עננים.

הדבר השחור הערמומי והמסוכן שיש בין השיחים – זה חתול.

 

כיוון שלא ראיתי ברור עד גיל זה התפתחה בי יכולת ראייה אחרת. יכולתי לראות דרך הגוף שלי. יכולתי לדעת בגוף שלי מה קורה לאחרים ומה קורה בעולם. לא היה לזה מילים. לא הייתי צריך מילים, זה היה כל כך ברור בתוך הגוף שלי. הגוף שלי היה העיניים שלי. יכולתי לראות בעזרתו את העולם: עצב, שמחה, התרגשות, שקר, שנאה וגם את אלוהים.

 

עכשיו שוב הייתי שונה, הפעם הייתי משקפופר.

 

אולי מסיבה זו ואולי מסיבות נוספות תמיד חשתי עצמי כשונה משאר הילדים. רציתי שיראו אותי, יקבלו אותי בשונותי, הרי יש בי עולם כל כך נפלא, מלא, אמיתי, ועשיר. אבל זה לא הצליח. גם שהיה לי מקום בחברת הילדים יכולתי לדעת מה הם מרגישים ולדעת שהם רואים אותי כאחר, כלא ברור, וזה הפחיד אותם.

 

חיפשתי דרך אחרת על מנת להרגיש חלק. רציתי להתאים את עצמי לסביבה שאותה לא בדיוק הבנתי. כך זנחתי חלקים בי על מנת לא להיות כל כך שונה ומצאתי את עצמי חלש יותר ופגיע יותר. לפעמים יכולתי לחוש את עצמי חזק מאד מאחר ואני יודע מה שהאחרים לא יודעים. אני יכול לראות תמונות מורכבות של אנשים ושל מצבים חברתיים.

 

כשבגרתי יצאתי למסע חיפושים. נסעתי למקומות רחוקים, לתרבויות שונות, בקרתי מורים ודרכים רוחניות, הלכתי לטיפולים והשתתפתי בסדנאות. לא ידעתי מה אני מחפש בדיוק אבל היה לי ברור שיש בי דחף אז למצוא.

בחיפושיי פגשתי אנשים יפים בעלי לב רחב ואוהב שניסו לעזור לי. הם סיפרו לי במילים וגם בצורות אחרות על אמת עמוקה. וגם מה אני צריך לעשות על מנת למצוא אותה. תאמינו או לא עשיתי את רוב מה שהם אמרו. לפחות ניסיתי.

היום נראה לי שהייתי כל כך מנותק ושהדבר שחיפשתי הייה כל הזמן מוצפן נסתר עמוק בתוכי. זאת אינה אמת רוחנית או תיאוריה פסיכולוגית. חיפשתי אותי.

 

בביוסינתזה אנחנו מסתכלים על שני קטבים על פני אותו ציר של התנהגות הגנתית. במקרה זה ההגנה היא כנגד הכאב שבבדידות והנפרדות ואולי גם הנטישה והבוז.

קוטב אחד מציעה פתרון בעזרת נוקשות שרירית של שרירי השלד, נוקשות של הלב וכיסוי של רגשות מעודנים, תנועה החוצה אל מעל האחר אל מעל האנשים: כיצד הם יכולים להיות עבורי, כיצד אוכל להיעזר בהם על מנת להגשים את עצמי ולהרגיש בעל משמעות.

הקוטב השני מציעה עמדה חלשה, קורבנית. טונוס שרירי נמוך, אין מקום לתחושות של כוח ועוצמה. במקום זאת יש תנועה אל מתחת לאנשים אל מתחת לאדמה. כה חלש שמישהו חייב לבוא ולעזור. כך אוכל להרגיש שאכפת ממני ובכך תהיה לי משמעות.

 

שני הקטבים האלה, שתי העמדות הנפשיות גופניות האלה המנוגדות לכאורה מציעות הגנה מפני התחושות הפנימיות הלא נעימות. עם זאת הן מאפשרות את פיתוחם של יכולות וקישורים מיוחדים: קישורי פיתוי והקסמה, חוכמה וחדות מחשבה, ראייה אסטרטגית עמוקה, ויכולת תנועה ומנהיגות במרחבים חברתיים. מצד שני מתפתחות איכויות של רגישות, הכלה עומק רגשי וחיי נפש עשירים ועוד.

 

על ציר זה ניתן למצוא נקודה נוספת, היא נקודת האמצע. נקודה זו מזמינה קשר ישיר אל מהותנו, אל ליבנו אל קבלה עצמית של מה ומי שאנחנו עם מגוון הרבדים ההגנתיים, הכואבים, והמהותיים. זוהי דרך הלב הרואה את התמונה המלאה של סיפור חיינו ושמה אותנו אחד עם העולם. דרך הלב ניתן לחוש בחיבור לעצמנו ואל האחר, ויותר מכך ניתן לקבל ולשמוח במי שאנחנו. האישור שמתקבל הוא מרובד עמוק שבתוכנו. ההכרה והמשמעות הם שלנו את עצמנו, מתחת לשכבות הכאב והנפרדות.

 

 אני חולק איתכם היום פרק מהסיפור האישי שלי כמו מטאפורה לסיפור התפתחותה של הפסיכותרפיה הגופנית.

אנחנו יודעים שמה שאנחנו עושים והאופן בו בחרנו להכשיר את עצמנו ולטפל הוא אופן נכון ומדיוק עבורנו. אנחנו חווים את זה בשיעורים וגם בקליניקה. עם זאת עולה הצורך בהכרה והרצון להתקבל ולהיות חלק מהעולם הטיפולי הממוסד. יתכן והפסיכותרפיה הגופנית נודתה אל מחוץ לחברה המקצועית.

הצורך להרגיש שייכים, משמעותיים, ובעלי ערך מניע אותנו כגוף מקצועי, בין שני הקטבים. באחד יש תחושות של חוסר ביטחון ונחיתות מסוימות. קושי מסוים לתאר ולהגדיר בצורה ברורה, נינוחה ומחוברת את מה שאנחנו עושים.

מצד שני, לפעמים עולות בנו תחושות שמה שאנחנו עושים הוא הוא הדבר הנכון ביותר ושצורות אחרות של תרפיה המשאירות את הגוף מחוץ לחדר הטיפולים עושות עוול למטופל ואינן שלימות.

ובאוויר מרחפת השאלה: האם אנחנו מחפשים להיות כמו ולהתאים את אופני ההכשרה ואת אופני ההסתכלות שלנו למקובל בתחום הטיפולי או שמה נשאר יחודיים, שונים, ואולי אפילו להוות אלטרנטיבה.

 

אני מבקש להזמין אתכם לראות את היופי של המקצוע שלנו, את קסם הריפוי שעולה באופן ספונטני מהגוף של המטופל וגם מגופו של המטפל, את הפלא שמתרחש בכיתות הלימוד ובקליניקה.

לשמוח ביופי הזה זה בריאות.

 

בריאות להבנתי מקורה בשורש ברא – בריאות מקיימת כאשר האדם יכול לברוא בחייו את משאלות ליבו כפי שהוא כמה מרבדיו העמוקים ביותר.

בריאות זאת מולידה רגש עמוק של אהבה פשוטה, שמחה פשוטה: לחיים, להיסטוריה שלי, לאדם לאחר, לעשייה המקצועית, למטופלים.

אני מציעה לאמץ עמדה פנימית זו בדרכנו כאנשי מקצוע יעודיים, כקהילה וכארגון מקצועי.

 

לחלק שלי בערב זה קראתי: באביב הפרח פורח מעצמו. זהו משחק עם משפט זן עתיק: “באביב העשב גדל מעצמו”. כך הם פני הדברים, פשוטים כפי שהם.

לא משנה מה יעשה הגנן, הפרח תמיד יניץ בזמן ובמקום שלו. כך גם ריפוי הוא תהליך ספונטני המתרחש מעצמו. לפעמים הוא קורה ולפעמים לא. המטפל יודע שעליו לנסות ולאפשר את התנאים המתאימים להופעתו של הריפוי במרחב הטיפולי.

להבנתי, תנאי אחד הכרחי לכך הוא – אהבה.

לראות, להתרגש ולשמוח ביופי הייחודי של המטופל. יופי שלפעמים המטופל עצמו עדיין לא רואה. זה אשר מסתתר מתחת לשכבות של שמירה והגנה, מאחורי אין ספור מילים, מתחת לרגשות כואבים ולתחושות גוף קשות.

יחד עם זאת, להוקיר את כל החלקים שבו. היופי ניכר גם באותם מנגנוניי הגנה שאיפשרו את פיתוחם של יכולות וכישורים ייחודיים.

אהבתו המאשרת של המטפל מקדמת את האהבה המאשרת הפנימית של המטופל.

 

כשדיוויד בואדלה, מיסד הביוסינתזה, איבד את ביתו והיה שרוי באבל עמוק, התקשר אליו חברו הקרוב סטנלי קלמן ובשיחתם יעץ לו לשים את זכרונה של ביתו כפרח בליבו, לגדל ולטפח אותו.

 

אהבה שמה את הכול יחד. מבלי להוציא או להוקיע שום חלק. כפי שלכל אדם יש מקום כך גם לכל חלק באדם יש מקום, חשיבות ויופי.  

Please wait...
Press here to close